"זה כואב לכל אדם בארץ, אבל לי אישית קריסה כזו עושה עצב גדול", אומרת ד"ר אשחר. "כואב לי מאוד שאנשים מאבדים עבודה ושמשפחות נהרסות. כואב לי גם ברמה הלאומית וגם ברמה הפרטית. כואב לי שהחזון של אבי, שנישא בפי כל, הפך עכשיו ללא חשוב. אני מרגישה שאבן הפינה הזאת איננה, התמוטטה, שפועלו של אבי נהרס. בעיניי זה נראה כמו מגה־פיגוע. זה אסון".
ד"ר אשחר (71), רוקחת וביולוגית המתגוררת ברחובות, היא בתם הצעירה של ד"ר פרידלנדר ורעייתו יוהנה. לשניהם היו אלה נישואים שניים. היא מספרת בגאווה רבה על אביה, שהיה ציוני ואיש חזון, שדגל בעבודת כפיים, דייקנות, קפדנות, משמעת ושאיפה למצוינות. באותה נשימה היא מציינת בכאב את העובדה שבסופו של דבר איבד אביה את מפעל החיים שהקים, ושבמשך שנים ארוכות שמו הושמט מרשימת מייסדי החברה.
"אבי נולד בשנת 1902 בשלזיה, שהייתה אז במזרח גרמניה והיום היא חלק מפולין", היא מספרת. "הוא למד רוקחות והנדסת מזון באוניברסיטה בברסלאו, ואת הדוקטורט בפפרמקוגנוסיה (תרופות מן הטבע - א"ש) עשה בברן שבשווייץ אצל פרופ' אלכסנדר טשירטש. לאחר מכן הוא חזר לגרמניה, היה מרצה באוניברסיטה בברסלאו ומאוחר יותר עבר לעיר גרליץ וניהל את בית המרקחת של דודתו, אלזה קובר".
ד"ר אשחר מציינת שכבר בגיל צעיר, 15־17, כתב אביה הרבה מאוד סיפורים ומחזות הנוגעים בנושאים יהודיים ותנ"כיים. "הוא כתב על הצורך לעלות לישראל ולראות איך החקלאים הופכים פה את האדמה, כי כמו שכתב: 'אם הם לא יבואו, יהפכו להם את האדמה באירופה'", מספרת ד"ר אשחר. "אבי חזה כבר אז את שואת יהודי אירופה. הוא היה איש משכיל בצורה בלתי רגילה, היה מאוד פעיל בתנועה 'כחול לבן' וגם בתנועת הסטודנטים הציונית. כבר ב־1923, עם בן דודו קורט גרונוולד, הוא תכנן עלייה לארץ והקמת תעשייה בישראל. הוא פגש בקונגרס הציוני את ד"ר חיים ויצמן, שמאוד תמך בהקמת תעשיית תרופות בישראל ועודד את אבי לעלות ארצה ולתרום לתעשייה זו. כבר אז חלם אבי להפיק תרופות מצמחים שגדלים בפלשתינה".
"לפני שנה חנכתי כיכר על שמו מאחורי בית החולים שערי צדק, בסמוך למקום שבו שכן המפעל הראשון", מוסיפה ד"ר אשחר. "את טבע הוא הקים עם דודתו ובן דודו, שעזרו לו מבחינה פיננסית. אבי היה איש מקצוע, אבל לא בעל המאה. במקביל, הוא העלה יהודים מגרמניה ולקח אותם לעבודה אצלו במפעל".
ד"ר אשחר מספרת ש"החברה החלה לייצר כמה תרופות, חלקן מצמחי ארץ ישראל ומחצביה. למשל, הוא ניצל את האספלט של ים המלח לטובת תכשירים רפואיים, כגון 'ביטופל' לטיפול בפסוריאזיס. הוא שילב קלציום בתרופות ותכשירים בתחום האנטיספטי ובתחום החיטוי. הוא ניצל את קליפת התפוז לצרכים רפואיים, ומצמח הרדוף הנחלים הוא הפיק חומר פעיל לפעילות הלב. הוא גם סנטז את האופטלגין ונתן לו את שמו. בשנת 1941, בכנס גדול במצרים, אבי הציג הרבה מתרופות טבע, ובמקביל סחר עם סודן, לבנון, סוריה, מצרים, הודו וברית המועצות. היו לו קשרים בכל העולם".
לדברי ד"ר אשחר, חברת טבע הצליחה כמעט מיומה הראשון. "בשנת 1951 היא כבר הפכה לחברה בורסאית וגם קיבלה את אישורי ה־FDA לייצור תרופות", היא מספרת. "בשנות ה־60 אבא כבר הוציא את הקטלוג הראשון של החברה".
אבל לסיפור ההצלחה היה בסופו של דבר גם טעם מר. "בדצמבר 1968 נרכשה טבע על ידי חברת 'אסיא־צורי'", מספרת ד"ר אשחר. "אבא לא היה מעוניין בהשתלטות על החברה כי ידע שהיא תישמט מידיו, אבל הבנק לפיתוח התעשייה החזיק בחבילת מניות ורצה למכור אותה לכל המרבה במחיר. אבא הביא בן אדם משלו שיקנה את המניות הללו, הוא היה בטוח שהאיש שלו יזכה במכרז, אבל זה לא קרה ו'אסיא־צורי' זכו".
את שבע שנותיו האחרונות בחייו העביר ד"ר פרידלנדר רחוק ממפעל חייו.
"בתקופה הזאת הוא היה מאוד צלול, אך משותק ביד וברגל שמאל", מספרת ד"ר אשחר. "הוא דיבר, קרא הרבה, אבל המצב לא היה לו קל. הוא היה מאוד מדוכדך, זה כאב לו נפשית, זו הייתה טראומה. הוא גם לא שמע טוב, והתקשורת איתו הייתה לא פשוטה. הוא היה איש די אומלל בתקופה הזאת. הוא נשאר צלול, רגיש מאוד, בכה בקלות מכל דבר, ולאט־לאט נראה היה שכעסו על האירועים ועל כל מי שהיה מעורב בהתרחשויות שכך מעט. הוא השלים עם גורלו. בשנים אלה הוא היה מוגבל מאוד ומיעט לצאת מהבית. לעתים, כשחש בטוב, לקח את מקלו ומצלמתו ויצא עם אמי לטייל ולצלם את ירושלים".
"הייתה כמשפחה"
כשאביה קיבל את השבץ, ד"ר אשחר הייתה בסוף הריונה הראשון. "הייתי אז בבית שלו, הוא התמוטט ונפל עלי, וזה היה אירוע מאוד טראומטי עבורי", היא משחזרת. "בשנתיים האחרונות לפני מותו לא הייתי בארץ, ואמי טיפלה בו באדיקות. כשהוא נפטר בגיל 73 לא הייתי לידו, והגעתי רק להלוויה".
ד"ר אשחר הלכה בדרכו של אביה ולמדה רוקחות בבית הספר לרוקחות בירושלים, שהוא היה ממקימיו. כיום היא עוסקת בפיתוח תרופות, רישום, בקרת איכות ורגולציה בתום הפארמה והביוטכנולוגיה. "אני לא יכולה לומר שתמיד ידעתי שאלך בעקבותיו", היא אומרת, "אבל תמיד התעניינתי יותר במקצועות הריאליים, וגם אהבתי מאוד היסטוריה כמו אבי. לא דיברנו באופן ישיר אם אמשיך בחברה או לא, אבל בחופשות, כנערה, עבדתי הרבה בחברה, במיוחד בתקופות של מלחמה, כמו למשל בששת הימים, כשהחברה עבדה יום ולילה. אבי היה גאה בכל מה שעשיתי. בדיעבד, אני יכולה לומר שאולי ראה בי מעין ממשיכה שלו, אבל לא הספקנו לדבר על זה באופן רציני".
ד"ר אשחר מספרת שכשחברת טבע נמסרה ל"אסיא־צורי" היו בה כבר יותר מ־200 תכשירים ויותר מ־200 עובדים. "באותה תקופה טבע הייתה כמשפחה", היא מציינת. עם רכישת החברה החלה לעלות קרנו של אלי הורביץ ז"ל, שהתחתן עם דליה סלומון, בת לבעלי מפעל "אסיא" לתרופות.
הורביץ התמנה למנכ"ל טבע בשנת 1976 והפך למנכ"ל המיתולוגי והמצליח של החברה ולמי שהפך אותה לאימפריית תרופות בינלאומית. הורביץ שימש כמנכ"ל טבע עד שנת 2002, והיה יו"ר חבר המנהלים שלה בשנים 2002־2010.
באותה שנה גם פרסמה ד"ר אשחר את "אבא טבע", סיפורו של ד"ר גינטר פרידלנדר, חלוץ תעשיית התרופות ומייסד חברת טבע בירושלים. את הספר כתבה נורית אשכנזי, והוא מספר על פועלו הציוני והמקצועי של ד"ר פרידלנדר בארץ ישראל.
"הספר נכתב בראש ובראשונה למעני ולמען משפחתי", מציינת ד"ר אשחר, "אבל בהחלט רציתי לציין את תרומתו של אבי להתפתחות התעשייה הפרמצבטית בירושלים ובישראל. הרגשתי שתפקידי הוא לפרסם את הסיפור ברבים כדי שאבי יקבל את המקום הראוי לו בפנתיאון האישים של מדינת ישראל. רציתי להנציח את תרומתו להקמת בית הספר לרוקחות, להתפתחות התעשייה הפרמצבטית, לניצול המשאבים הטבעיים של ארץ ישראל כחומרי גלם לתעשייה זו, לקליטת עולים חדשים ולקידומם המקצועי והאישי של עובדים".
התרעות פיקוד העורף