חבר טוב שלי, נקרא לו ערן, קינח את השבוע הזה עם דלקת גרון בהתהוות, עייפות כרונית ורצון עז להתרסק במיטה.
בתור אקטיביסט פוליטי חדור מטרה, הוא בילה את השבועות האחרונים בהתרוצצויות בין כנסים פוליטיים, עצרות, הרצאות וסתם מפגשים של אקטיביסטים אחרים כמוהו, שהרגישו ש־18 שעות ביממה של בהלת בחירות דחוסה ואינטנסיבית פשוט לא מספיקות, ורק התכנסות חברית בדירה שכורה עם חצי בקבוק קולה זירו תאפשר להם לסמן וי.
נחוש לתרום את חלקו לשינוי (באופן אקטיבי, כאמור), לבחירות האלו היו משמעות יתרה בשבילו, והוא סיים אותן עם הגביע האולימפי של הפעילים למיניהם: תשישות פיזית. שום דבר הרי לא מוכיח שעשית משהו למען המדינה, העולם או עצמך, כמו תחושה של רציצות תהומית. ככל שהתרוצצת יותר, הזעת המון וישנת מעט, כך מותר לך להיות מבסוט.
ניסיתי להסביר לערן את מה שאני מסבירה להרבה חברים אחרים שלי, שעדיין מתעקשים לקחת חלק פעיל בכל מיני אירועים ותרחישים שמתקיימים במציאות - יש לדברים האלה נוכחות מקבילה ברשת, והיא דורשת הרבה פחות מאמץ. יש שיאמרו שלשבת ולתקתק מילים במקלדת לא באמת מייצר שינוי, והם אולי יהיו צודקים ברוב המקרים, אבל הגבולות האלה הולכים ומיטשטשים, שלא לומר, נבלעים זה בזה. ומי אמר שלפקוד עצרת פוליטית באופן פיזי, או לצייץ עליה תוך שימוש בהאשטאג הנכון, הם לא שווי ערך?
באופן אישי, מעולם לא הייתי אקטיביסטית. לא כי לא אכפת לי, אלא כי אני פשוט אדם לאה ועייף, שמתקשה להתחייב להתייצבות פיזית במקומות ואירועים, ואף לוקה בחרדה קלה מאירועים המוניים ועמוסים בבני אדם אחרים. וטוב, אולי גם כי קצת פחות אכפת לי. פוליטיקה משעממת אותי, לפעמים אפילו מחליאה אותי, ואני בעיקר מתקשה להאמין ביכולת שלה ליצור שינוי, או ביכולת של כל גורם, אדם או מפלגה, ליצור שינוי. אפילו שינוי לא יצליח ליצור כאן שינוי. מה שכן, לתרום את חלקי ברשת אני בהחלט מסוגלת: לייק לפוסט שתואם את השקפת העולם שלי (שפחות כדאי לרצוח אנשים בגלל הלאום או הדעות שלהם), שיתוף לסרטון תעמולה משעשע וכן הלאה.
רק לדבר אחד ברשת אני מסרבת בכל תוקף לתרום: הדחף ההיסטרי להעלות סלפי מהקלפי. ביום שלישי הפיד שלי, וגם שלכם, התמלא בתמונות של מצביעים גאים, שעשו את ההקרבה הדמוקרטית המתבקשת, כיתתו רגליים עד לבית ספר יסודי סמוך כלשהו ושלשלו פתק לתיבה. אין ספק שמי שאכן הטריח את עצמו להצביע עשה את הדבר הנכון, אבל למה כולם הרגישו דחף עז לחלוק את הרגע ברשת?
הנה הסיבה: כי אם זה לא ברשת, זה פשוט לא קיים. מדובר באותם האנשים שמוכרחים לתעד כל מפגש חברי בחייהם בסלפי משמים, לצד הכיתוב הלעוס ״עם היפות שלי״, אותם אלה שמשוכנעים שיום ההולדת שלהם לא יהיה שלם מבלי פוסט ה״תודה לכולם על הברכות המרגשות״ המסורתי, וכמובן, המתחתנים והמתחתנות שמתעקשים לתעד את היום המשמעותי הזה באקט מקורי של שינוי תמונת הפרופיל לזו שצלם החתונות תפר עבורם, בקומפוזיציה הבלתי מתפשרת של הזוג על רקע עץ רנדומלי. לשום דבר אין תוקף, אם לא תיעדנו ושיתפנו אותו ברשת. זה כאילו לא קרה מעולם. ומעבר לכך, ברוב המקרים, אנחנו מצפים לפרס, סוג כלשהו של הוקרה. אם החברים שלנו לא ייתנו לנו לייק על הסלפי עם משקפי השמש החדשים, שצילמנו מול מראה בשירותים ציבוריים לא סניטריים כלשהם, הערך של הרכישה יצנח מיד.
אבל לתעד גם את הרגע שבו ניגשתם להצביע? האם אתם באמת סבורים שמגיעות לכם קריאות עידוד? מדובר בפעולה שכל אזרח במדינה דמוקרטית צריך לעשות ומעבר לכך, לרצות לעשות. אם הכוונה שלכם, בשיתוף המייגע הזה של סלפי הקלפי, הייתה לעודד אחרים לגשת ולהצביע, ייתכן שתוכלו להתחמק מהעניין, אבל בינינו, בסך הכל רציתם להשוויץ בהקרבה המרהיבה שביצעתם, של זמנכם היקר, לטובת יום החג של הדמוקרטיה, נכון? ערן, למשל, הסתפק בשלושה פוסטים בלבד בכל הזמן הזה, וגם לא תיעד את עצמו ניגש לקלפי. כששאלתי אותו למה, הוא הסביר שמה שחשוב זה מה שנעשה בשטח, ואין לו שום עניין בהאדרה עצמית בפייסבוק. אז הנה, קחו לייק על סלפי הקלפי שלכם. קחו מאה לייקים. העיקר שניגשתם להצביע. נתראה שוב בעוד שנתיים.