החלק הכי קשה הוא הרגע שבו הלב שלך צונח לרצפה, הדופק מתחיל להאיץ וזיעה קרה שוטפת אותך. הרגע שבו עוד לא ממש ברור לך מה נכתב או נאמר עליך, רק ברור שמשהו נאמר, משהו רע, וזה עומד לכאוב לך מאוד. זה תמיד מרגיש כאילו דווקא אז המחשב או הסמארטפון שלך לוקחים את הזמן שלהם, נטענים לאטם, ואת מנסה להרגיע את הדופק ולא להתרגש, אבל זו כבר תגובה פיזית בלתי נשלטת, ואת שונאת את עצמך על שככה את מגיבה. בהיסטריה. 



אני לא זוכרת בדיוק איך הרגשתי בפעם הראשונה שזה קרה לי, אני רק זוכרת שנעשה לי חם בכל הגוף, והיה נדמה לי שזהו, פה החיים שלי נגמרים. זה היה שיימינג בימים שבהם המושג הזה, "שיימינג", עוד היה בחיתוליו. לא הייתה הגדרה ברורה. אולי קראו לזה לינצ'טרנט.

אבל האקט היה אותו אקט: לקחת אדם, כל אדם, להקדיש לו פוסט בפייסבוק או בבלוג או בכל זירה וירטואלית אחרת, ולהשמיץ אותו. לפרק אותו לחתיכות קטנות, ללעוג לכל פיסה במהות שלו, עד שלא נשאר כלום. ואז לתת למגיבים לחגוג על הדם – והם חוגגים כמו קינגים. הם לא חייבים להכיר אותך, או להבין מה בדיוק עשית שמצדיק את השיימינג הזה. התוכן ממילא לא ממש מעניין אותם. הם שם כדי לשמוח לאידו של אדם אחר שהפך למושא ללעג. עמוק בפנים הם חושבים: תודה לאל שזה לא אני. אני אשתף פעולה עם ההמון, כדי שאף אחד חלילה לא יסתובב ויצביע עליי, ויזרוק זרקור על הפגמים שלי. 
 
במקרה שלי, זה קרה פעמיים. בפעם הראשונה, כתבתי טור באתר אינטרנט, שהנושא שלו היה איבר המין הגברי המאותגר פרופורציונלית. זו הייתה מטאפורה לאופן שבו גברים ישראלים מתייחסים לנשים, אבל פעילה פמיניסטית זועמת אחת לא הבינה את הפואנטה, אז היא הקדישה לי פוסט בבלוג הסרקסטי והמרושע להפליא שלה, כינתה אותי בשלל כינויים מעליבים ואז הפקירה אותי לידיהם של קוראיה, הסרקסטים והמרושעים לא פחות. ביניהם הייתה גם אושיית רשת אחת, שאז אני סבורה שעדיין לא אחז בטייטל הנחשק. הוא לקח את מה שכתבה והקדיש לי פוסט אצלו בפייסבוק. אני די בטוחה שהמלה "מפגרת" השתרבבה בהקשר של השם שלי, ולא פעם אחת.
 

לא הייתה לשיימינג הזה, או לניסיון לעשות לי שיימינג, תהודה גדולה מדי. בטח לא 6,000 שיתופים (אני חושבת שפונקציית השיתוף לא הייתה קיימת אז, לפחות לא כפי שאנחנו מכירים אותה היום), אבל הוא כמעט מוטט אותי. אני זוכרת את עצמי בבירור שוכבת על הספה בבית וממררת בבכי, מרגישה שהעולם כולו שונא אותי ובז לי. אין דבר מכאיב יותר מאשר לראות באיזו קלות זרים מסוגלים ללעוג לך, עם כל הרשעות שהם מצליחים לגייס ובעוצמה כזו, כאילו אין להם מושג שיש שם בן אדם שסופג את העלבונות האלה. הם גרמו לטוקבקיסטים הנבזיים להיראות כמו חבורת "פוני קטן". 
 
בפעם הבאה כבר הייתי חסינה יותר והגבתי בשלווה יחסית. בדיעבד, אני גאה בתגובה השקולה הזו. כתבתי טור על הסדרה "משחקי הכס" ואיזו בלוגרית (זניחה למדי, לשמחתי) פירשה לא נכון משפט שכתבתי והכריזה שאני "מעודדת אונס כאמצעי ענישה לנשים". אני חושבת שגם היא כינתה אותי "מפגרת". במקרה שלה, כתבתי לה תגובה מנוסחת היטב, שבו הצבעתי על הטעות בהבנת הנקרא שלה, והנחתי לה להמשיך בדרכה, ללהג על האיי קיו הגבוה שלה ועל היותי אויבת המין הנשי. זה כאב, אבל הרבה הרבה פחות. 
 
המקרה של אריאל רוניס הצליח להעיר את הזיכרונות הכואבים האלה מהשנ"צ הארוך שהענקתי להם. במובן מסוים, הבנתי ללבו, למרות שמעולם לא נפלתי – ואני מקווה שגם לא אפול – קורבן לשיימינג מהסוג האכזרי שהוא חווה. אני יודעת כמה השיימינג הזערורי שלי הצליח לצלק אותי - איך בשנים האחרונות אני בוחרת להתבטא בנושאים שאינם שנויים במחלוקת (ואת אלה שעלולים לייצר גלים, אני כותבת בעילום שם); איך אני בודקת כל ניסוח פעם ועוד פעם, רק כדי לא לעצבן איזו בלוגרית, שעלולה להשתלח בי ללא רחם; איך אני מתרחקת מנושאים נפיצים כמו פמיניזם וטבעונות;  איך כל תגובה שלילית או עוקצנית מעוררת בי את המקום הרדום הזה, הפצוע, שמרגיש חסר אונים לחלוטין מול עולם שטוף שנאה.
 
אתם באמת לא רוצים לדעת איך זה להיות בלבו של לוח המטרה של היקום, ולהרגיש את החיצים ננעצים בבשר שלכם. אי אפשר באמת לכבות את המחשב, להשתיק את הנייד ולהתמקד בעולם האמיתי, שבו אף אחד לא ישליך לעברך אבנים או יקרא לך "גזען". כי העולם הזה, והעולם ההוא שבפייסבוק, מזמן שזורים זה בזה, והריבועים הקטנים שעל המסך יכולים להדהד בעוצמה גדולה יותר מכל אדם מוחשי. 
 
אין דרך נכונה להתמודד עם שיימינג. אפשר להוריד את הראש ולהמתין עד יעבור זעם. אפשר לכתוב תגובה ולקוות שהיא תגיע לחלק מהאנשים. אפשר וצריך לזכור שהשיימינג הוא בעל חיי מדף קצרים. האם מישהו זוכר את שמו של האידיוט שהשליך את הכלבה מבעד לגדר ביום העצמאות האחרון? או של הדביל שביים את חטיפתו? וב"זוכר", אני לא מתכוונת לגוגל. חבל שאף אחד לא היה שם כדי להזכיר את זה לאריאל רוניס.