עד שהטור הזה יראה אור, רצח הכתבת אליסון פרקר והצלם אדם וורד, שנורו בשידור חי על ידי ״ברייס וויליאמס״, כבר יהיה חדשות עתיקות. שבוע וחצי הם נצח במונחים של התקופה הזו, שבה סרטון חתולים מנגנים על פסנתר או הקלטות של השרה מירי רגב יכולים בקלות לתפוס את המקום המרכזי בחדשות. טרגדיה מזעזעת שהעסיקה את הרשת והעולם לפני שבוע וחצי כבר מזמן אופסנה בארכיון חסר התחתית שנקרא ״הזיכרון הקולקטיבי״. כשתתרחש עוד טרגדיה כזו - והיא תתרחש - נזכור לשלוף אותה כדי להסתמך על מאורעות העבר. אבל זהו.
אלא שממני המקרה הזה לא יישכח בקלות. כבר כשהפציעו הציוצים הראשונים בטוויטר על כך שקרה משהו - או שאולי הייתה זו התראה שקיבלתי מאחד מאתרי הניוז שאני מנויה עליהם בנייד, מי כבר זוכר? - אפילו לפני שקראתי את כל הפרטים, זה לכד אותי. ביליתי שעות באותו יום בקריאת דיווחים ברשתות החברתיות, עוקבת אחר ההתפתחויות ומתאכזבת לגלות שאצלנו עדיין מעדיפים להתרכז במינויו של גל הירש למפכ״ל.
הייתי רוצה לומר שהמקרה הזה זעזע אותי עמוקות משום שאני עיתונאית, רק שספק אם נשקפת סכנה לחיי בזמן שאני ספונה בביתי מול המחשב הנייד שלי, אלא אם כן, אחד השכנים המטורללים בבניין שלי (יש הרבה מהם) יחליט לשרוף אותו או שהכלב ילקה במתקפת נאדים רעילה.
מעולם לא הייתי כתבת טלוויזיה או כתבת שטח, אפי־
לו לא כתבת אקטואליה, אבל במובן מסוים, ביקום כל־ שהו, שבו לטקסטים שאני כותבת אפשר באמת לקרוא ״עיתונות״, המקצוע שלי לא מאוד רחוק מהמקצוע של אליסון או אדם. וכמו תמיד בטרגדיות מהסוג הזה, אתה מחפש את נקודות ההשקה. ואם הן נמצאות, הן מצליחות לטלטל אותך אפילו יותר מהזעזוע האנושי האינסטינק־ טיבי. אתה מיד חושב ״לעזאזל, זה יכול לקרות גם לי״.
הפעם זה לא היה רק זה: יותר משזועזעתי מהטרגדיה עצמה - הקלות הבלתי נסבלת שבה יכול אדם לגשת לשלושה בני אדם אחרים עם אקדח שלוף, ועוד לעמוד שם במשך שניות ארוכות בלי שאיש יבחין בו, ואז פשוט לירות בהם ולגזול את חייהם, הזדעזעתי מהקלות הבלתי נסבלת שבה הסרטון שהרוצח עצמו צילם והעלה מאוחר יותר לטוויטר שותף ברשתות החברתיות. ממה שקראתי והבנתי, הרצח מתועד שם באופן הכי גרוטסקי שיש, אלה סרטי סנאף. אני לא יודעת את זה בוודאות, כי לא העזתי לצפות בו.
יש נקודה שבה עובר הגבול, וכאן הוא ניצב. לא אצפה בסרטון שבו שני אנשים נורים למוות, כשם שלא אצפה בסרטון סקס שצולם ללא ידיעתה של אישה ורץ בוואטסאפ כמו גרעינים. סרטונים שאני צופה בהם ברשת הם בידור מבחינתי, ורצח הוא פשוט לא בידור.
זה לא שאני קדושה - מכסת הסרטונים המיותרים בארסנל שלי מלאה עד אפס מקום - צפיתי ביותר מדי זוועות שלא הייתי צריכה לצפות בהן: ילדה נדרסת למוות על ידי משאית בהודו, שוד אלים בשכונת הארלם, אפילו את סרטון המכנסיים הקרועים של לני קרביץ נטול התחתונים אני מכלילה בקטגוריה הזו, אבל אף לא אחד מהם צילם רוצח, שרצה שהעולם יחזה בפאר היצירה שלו.
היו רבים שהרגישו וחשבו כמוני בטוויטר, וקראו לחברים ולעוקבים שלהם לא לשתף אחרים בסרטון. היו גם הרבה אנשים שהמחשבה אפילו לא עברה בראשם. האצבע כל כך קלה על כפתור Share (או ^Retweet בטוויטר), וכבר כמעט בלתי אפשרי לעבד מחשבה שלמה, לעצור ולתהות אם זה בסדר, להפוך את הרוצח הזה ללהיט ברשת. היו גם אלפי גופי תקשורת ברחבי העולם שלא היססו לפרסם את הסרטון הזה והטילו את אחריות הצפייה על הגולשים.
זה לא רק עניין של לחסוך מאיתנו את מראות הזוועה - בשביל מה אנחנו צריכים את המראות האלה בזיכרון שלנו, בעצם? - זה בעיקר עניין של עיקרון. לא לתת לפושעים מתועבים את מה שהם רוצים, גם לא ברש־ תות החברתיות, שבהן כל אמות המוסר מתפוגגות והכל נראה כשיר.
עוד לא איבדנו לגמרי את כושר השיפוט, אנחנו עדיין יכולים להחליט שכאן זה נעצר. ואולי אז גם לא נשכח את אליסון ואת אדם כל כך מהר. ♦