לצד רגעי האושר העילאיים, שהם מנת חלקן של אמהות, רבות מהן מוצאות עצמן מתמודדות גם עם חסך אדיר בשעות שינה, חוסר אונים מול תינוק בוכה שדבר אינו מצליח להרגיעו, בידוד חברתי כפוי ותסכול אישי יומיומי. אולם יש כאלה שהצליחו לנתב את אפיסת הכוחות שבה היו שרויות ולהפוך אותה לקריירה של ממש. ולא סתם. אלא לכזו שסוחפת אחריה מיליוני עוקבים ברחבי העולם.

“זה התחיל כתחביב כדי לתקשר עם אמהות שאינן ישנות בלילה כמוני”, מספרת איימי בלגרדט מאוקלהומה, ארצות הברית, מייסדת MomSpark.net, בלוג טרנדי לאמהות שעוסק באוכל, אופנה, טיולים ויזמות חברתית. “לא עזבתי את הבית, אבל יכולתי לנהל חיי אונליין ולמצוא בהם פורקן. זה נגמר בכך שהתאהבתי בדבר הזה ובאנשים בצד השני, וכיום זו העבודה שלי במשרה מלאה”.



“התחלתי להתעסק בזה כשהבת הגדולה שלי הייתה בת ארבעה חודשים”, מספרת אור אלתרמן ברנע מתל אביב, מייסדת ומנהלת הבלוג מאמאזון, קבוצת האמהות הגדולה בארץ. “בהתחלה זה היה רק לחברות שלי, משהו כמו 30, והיום הקבוצה מונה למעלה מ־120 אלף אמהות. בארבע השנים האחרונות אני מתפעלת כמעט רק את זה”.

ללין מוריסון, אמריקאית שחיה כיום באוקספורד, אנגליה, דווקא יש עבודה “אמיתית” - מנהלת שיווק בחברה גדולה - אולם היא מקדישה לא מעט שעות שבועיות לכתיבה ועריכה בבלוג BLUNTmoms.com, קבוצת אמהות שנונות שחולקות עם עוקביהן סיפורים מחייהן.

ג'ואנה לנדאו. "ישראל מדרגת גבוה במקומות שבהם כדאי לגדל ילדים". צילום: רוני פרל

“אנחנו כותבות כל מה שאנחנו חושבות. לפעמים זה ממש מצחיק, לפעמים זה ממש עצוב”, היא מספרת, “המטרה שלנו הייתה לספק לנשים מקום מפלט, שבו יוכלו להיות מושמעות, גם באופן אנונימי. חברה שלי, למשל, כתבה פוסט אנונימי בשם ‘האמא הזאת לוקחת פרוזק’. היא התביישה לחשוף את זה בקהילה שלה ופחדה שישפטו אותה. אבל התגובות היו כל כך חיוביות, המון נשים כתבו לה שהן נמצאות בדיוק באותו מצב, ושגם הן מרגישות שהן לא יכולות לדבר על כך, עד שבהמשך היא ביקשה ממני לשים את שמה, כדי שידעו שהסיפור הזה הוא שלה”.

השלוש נפגשו במסגרת משלחת מטעם ארגון Vibe Israel, הפועל למיתוג ישראל בעולם, בין היתר באמצעות אושיות רשת שהוא מביא לסיור בארץ. הסיור האחרון, שהתקיים השבוע, הביא הנה מובילות דעת קהל ברשתות החברתיות, בעלות מיליוני עוקבים, העוסקות בסוגיות שונות בנושאי נשים, אמהות וגידול ילדים. במהלך הסיור טיילו כוכבות הרשת ברחבי הארץ, התוודעו לסצינת האמהות המקומית ונפגשו עם נשים ישראליות מובילות בתחומן, בהן השחקנית והזמרת מסקי שיברו; העיתונאיות הילה קורח וליהיא לפיד; עפרה אברמוביץ’, מקימת מאמאנט - ליגת האמהות בכדורשת וכאמור - אלתרמן ברנע ממאמאזון.

עד כה חשף הארגון את המדינה לעשרות מיליוני גולשים בעולם, בהם אנשים שמעולם לא שמעו על ישראל או זכו לשמוע עליה רק סביב הסכסוך הישראלי־פלסטיני. “הסיור השבוע הוא הסיור השלישי שאנחנו עושים כדי לחשוף את סצינת המשפחה, ילדים והורות של ישראל”, אומרת ג’ואנה לנדאו, מנכ”לית ומייסדת Vibe Israel.

“מצד אחד, ישראל אינה נתפסת כמדינה שכדאי לגדל בה ילדים, מצד שני, בסקר של אנשים שעשו לכאן רילוקיישן לצורכי עבודה - הגענו למקום הרביעי בעולם כמקום נהדר לגידול ילדים. כלומר, מי שנחשף למה שישראל מציעה בתחום זה ומכיר חלופות אחרות בעולם, מדרג אותנו גבוה מאוד. וזאת, על אף כל המגרעות שיש כאן. לכן אנחנו מאמינים כל כך בהבאתם של מובילי דעה עם מיליוני עוקבים בעולם, כדי לתת להם להתרשם באופן בלתי אמצעי מהסיפור הישראלי ולספר אותו, במילים האותנטיות שלהם, לקהלים שלהם. לישראל יש סיפור מרתק ומעורר השראה, והוא גדול בהרבה מהסכסוך ומהמתיחות הדתית, וזה הסיפור שהייתי רוצה שהעולם ידע על המדינה שבחרתי לגדל בה את ילדי”.

זוהי הפעם הראשונה שבלגרדט ומוריסון מבקרות בישראל. “הייתי בטוחה שזו מדינה שמרנית, ושכולם כאן מאוד דתיים”, אומרת בלגרדט, “וכשהגעתי הנה הבנתי שהיא מאוד מודרנית ומתקדמת מחשבתית. זה מרגיש שכולם פה פתוחים ומקבלים. הנשים כאן מאוד חזקות, וכשהן רוצות משהו הן פשוט אומרות את זה ולא מתנצלות על כך. זה הפתיע אותי ולטובה”.

“כשאנחנו שומעים על ישראל או ירושלים זה בדרך כלל בהקשר של הקונפליקט בין האנשים, אבל דווקא גיליתי שאנשים מצאו כאן דרך לחיות אחד עם השני, גם אם הם שונים זה מזה”, מוסיפה מוריסון. “ברור לי שזה לא ככה בכל ישראל, אבל זה בכל זאת כך בהרבה חלקים שלה, וזה משהו שאנחנו האמריקאים ואלה שחיים באנגליה עדיין מנסים להבין איך עושים אותו. לא ציפיתי מישראל שתהיה מקום שייתן לי השראה לגבי איך זה יכול להיות, אבל היא עשתה זאת”.

למדתן משהו חדש מאמהות ישראליות?
בלגרדט: “אני למדתי שאין כאן סטיגמה על אמהות שעובדות. בארצות הברית יש עדיין מי שסבור שאת אמא רעה אם את הולכת לעבוד ומשאירה את הילד שלך בגן. ידוע לי שכנראה אין כאן ברירה אלא לצאת ולעבוד, אבל זה בדיוק מה שמשנה את הפרספקטיבה והתפיסה - שלא מצופה מאישה להיות רק אם ומעניקת חיים, שיש כאן שותפות בין בני הזוג, וזה בסדר שאישה תהיה חזקה. זה הרשים אותי מאוד”.

להבין מה זה בלוגרית

איימי בלגרדט (41) היא אם לשני בנים, בני 9 ו־17, נשואה ליוצר סרטים, עובדת מהבית, אבל מרבה בנסיעות במסגרת עבודתה. בנה הקטן הוא בעל צרכים מיוחדים, שלומד בצ’רטר סקול (בית ספר ציבורי במימון חלקי פרטי של עמותות המבקשות לקדם נושאים מסוימים).

“אני לא מרבה לכתוב על הנושא הזה בבלוג שלי”, היא מספרת, “זה יותר עניין אישי. מאז שנולד היה בוכה כל הזמן ומתרגז בקלות. בזמנו נאלצתי להילחם די קשה מול מערכת החינוך, כדי להשיג לו את התנאים המיוחדים בשבילו. זה עבד, והוא מתפתח יפה בכל שנה שעוברת”.

על הסיבות שהביאו אותה לפתיחת הבלוג היא מספרת: “כשנעשיתי אם לראשונה, לרוב החברות שלי לא היו ילדים. אני הייתי בבית והן היו במהלך היום בעבודה, כך שבעיקר התחלתי עם זה בשביל עצמי. זה בא ממקום אנוכי. אבל אז הבנתי שיש קהילה גדולה של נשים שהן כמוני, שהן לא בהכרח מהעיר שלי, ושאני תמיד יכולה לדבר איתן. גיליתי שאפילו אני, בתור אם חדשה, יכולה לתת טיפים, ושאני בעצם יודעת יותר ממה שאני יודעת”.

אלתרמן ברנע (40) היא אם לשניים, בן 3 ובת 7, נשואה לעיתונאי לשעבר ומייסד קבוצת האבות פאפאזון, אור ברנע. כמוהו, אף היא עסקה בעבר בעיתונות, ובשנים האחרונות היא משקיעה את מרב מרצה בקבוצת האמהות ובפעילות חברתית. לפני כחצי שנה אובחן בנה על הספקטרום האוטיסטי, ונוסף לעיסוקיה הרבים, היא החלה לאחרונה לפעול נמרצות למען העלאת המודעות בנושא זה.

לין מוריסון (39) היא אם לשתי בנות, בנות 6 ו־8, שדואגת להדגיש שהן בטוחות שהן בריטיות, אף שהיא עצמה אמריקאית ובעלה איטלקי. “הבלוגריות הייתה בשבילי תמיד תחביב צדדי וכיפי”, היא אומרת.

לא פחדתן שהכתיבה על הורות וילדים תתייג אתכן כאמהות ותו לא?
בלגרדט: “זה משהו שאני עדיין מתמודדת איתו ומנסה להסביר אותו. אנשים שעדיין לא מבינים מה זה להיות בלוגרית, מתייחסים לזה רק כאל תחביב, וזה בסדר אם זה רק תחביב. אבל בשבילי זו עכשיו העבודה שלי, התשוקה שלי, חלק מהמשפחה שלי, זה הכל בשבילי. הם מבינים מה עושה עיתונאית, אבל לא מבינים מה זה בלוגרית”.

אלתרמן ברנע: “בזמן שאת מוצאת את עצמך רוב הזמן לבד, ובכל זאת רוצה לעשות משהו שהוא בעל משמעות ושדרכו תוכלי גם לבטא את עצמך, את פתאום מגלה את היזמית שבתוכך. ואז יוצא שנושא האמהות זה לא הנושא המרכזי, למרות שככה זה נשמע. זה בעצם הופך לעסק. כיום מאמאזון זה משהו הרבה יותר גדול מאשר רק קבוצת אמהות, גדול יותר ממה שאי פעם חשבתי שזה יהיה”.

“לכתיבה יש כוח"

בעוד מוריסון מתגאה ביכולתה לספר סיפורים, מתברר שבעלה היה שמח לו לפחות את חלקם הייתה שומרת לעצמה ולא חושפת בפני העולם כולו. “בעלי לא קורא את הבלוג, והוא הציב בפני מעט מאוד חוקים שנוגעים לו. אחד מהם הוא: ‘לעולם אל תכתבי על המשפחה שלי’”, היא משתפת, “אבל המשפחה שלו משגעת אותי. אז כתבתי פוסט אנונימי בנושא ‘כשהמשפחה באה לבקר’, על כל הדברים המטורפים שההורים של בן הזוג עושים כשהם מגיעים אליך הביתה, שהרבה אנשים מאוד אהבו ושיתפו. בשבוע האחרון ההורים של בעלי הגיעו אלינו, כדי להיות איתו ועם הילדים בזמן שאני כאן, ועשו את אותם דברים שמשגעים אותי תמיד. אז העליתי לפייסבוק שלי תמונה שבה נראה אבא שלו משתמש באחד מכלי המטבח שלי בשביל לצבוע את הבית וכתבתי ‘זה כבר יותר מדי’.

לתמונה צירפתי את הפוסט ההוא וכתבתי: ‘אני נותנת לכם לקרוא משהו שמישהי אחרת כתבה על החתנים שלה, אין לי מושג מי זו’. כמובן, כולם כבר הבינו שמדובר בי”.

יש איזה סיפור ששיתפו אצלכן והשאיר בכן חותם משמעותי?
“הייתה אישה שכתבה פוסט שנקרא ‘הפעם האחרונה שבה אני מתמסטלת’. זה היה ביום שבו היא החליטה להפסיק להשתמש בהרואין, כי היא הבינה את ההשלכות של זה על גידול ילדיה הקטנים ועל החיים שהיא חיה. היא כתבה על חברה שלה שמתה ממנת יתר ועל הדאגה שלה לילדיה אם משהו כזה יקרה לה. לא יכולתי ממש להזדהות עם הנושא, אבל הכתיבה שלה גרמה לי להרגיש שאני בתוך זה. עכשיו היא נקייה, וזה הוכיח לי שוב כמה שלכתיבה יש כוח”.

אלתרמן ברנע: “בימים אלה אני הכי מתחברת לסיפורים של אמהות לילדים בעלי צרכים מיוחדים, בין היתר לכאלה שהסביבה אינה מקבלת אותם או שהם אלרגיים למשהו, ולא כל ההורים מסכימים לשתף איתן פעולה בעניין. למשל, לוודא שאין בעוגה חלב. לסיפורים של הורים שלא רוצים שהילדים שלהם ירגישו דחויים. לפעמים אני נתקלת במקרים שבהם לאנשים פשוט לא אכפת, שהם לא מבינים ילדים ולא מבינים שיום אחד דבר כזה עלול לקרות גם להם”.

יש נושאים שלא הייתן נותנות להם במה אצלכן?
“אנחנו מדברות על הכל, כל עוד לא מדובר בשיימינג ובגזענות”.
בלגרדט: “אצלי זה יותר לייף־סטייל מגזיני, אז אני לא מדברת על דת, פוליטיקה או סקס. אני יודעת שאני אמורה לדבר יותר על סקס, אבל זו קהילה קלילה יותר, שמתמקדת במתכונים ובטיולים. אני בעיקר רוצה לגרום לקוראים שלי להבין שכולם יכולים להגיב ושאנחנו מקבלים את כולם בלי שום הבדל”.

יש מצב לילד שלישי?
“אני מרגישה שבעה”.
מוריסון: “אין צורך, אני סיימתי”.
אלתרמן ברנע: “שניים זה יותר ממספיק. השלישי סתם יפר את האיזון של שני הורים, שני ילדים”.