סבטלנה יוצאת אל הלילה הקפוא ומביטה בהיקסמות בזוהר הכחול־ירוק. המופע הלילי המרהיב של אורות הצפון ממלא את שמי סיביר. קר בחוץ. היא מרימה את כפותיה השמיימה ומנידה אותן כפי שעושים אצלם, בשבט הננץ, במשך דורות. בשבט שאליו היא משתייכת מאמינים שתנועות הידיים הללו מניעות את השמיים. "על פי המסורת שלנו, אחרי שמישהו מת הוא מוצא את דרכו אל אורות הצפון בשמיים", היא מסבירה לחבורה ישראלית המתעדת אותה באמצעות ציוד טכנולוגי מתוחכם. בחבורה: שישה הייטקיסטים מחברת MyHeritage העוסקת בשימור ובגילוי של היסטוריה משפחתית.

אחרי ביקורים בנמיביה שבאפריקה ובג'ונגלים בפפואה גיניאה החדשה, הפעם יצאו חברי המשלחת למסע בן חודש בסיביר, בחצי האי ימאל ("קצה העולם"), שאורכו 700 קילומטר. שתי טיסות ועשר שעות נסיעה מאתגרת בשטח המושלג הובילו אותם לשם, במסגרת הפרויקט ההתנדבותי Tribal Quest שייסדו במטרה לתעד ברחבי העולם שבטים שתרבותם מאיימת להיכחד. כך הגיעו לשבט הננץ, נוודים ורועי איילים החיים בעומק הערבה המושלגת בתנאי אקלים קיצוני, מנותקים מהעולם המודרני. בלי קבצים ותיקיות, רק עם זיכרון ומורשת המועברים מפה לאוזן, מאב לבנו. למרות ניסיונותיו של השלטון הרוסי ליישבם במרכזים עירוניים, חלקם הצליחו לשמר באדיקות את אורח החיים הנוודי.



מנגד, רבים מהם כבר מנהלים אורח חיים עירוני. מתוך 45 אלף בני שבטים החיים באזור, רק כ־10,000 עדיין משמרים את אורח החיים האותנטי. אחת הסיבות לכך היא ההתחממות הגלובלית, שמאלצת לשנות את דפוסי הנדידה שלהם. השימוש המוגבר בשפה הרוסית הביא לכך שארגון אונסק"ו הכריז על שפת השבט כשפה בסכנת הכחדה.

MyHeritage :בני שבט הננץ בסיביר. צילום


קליטה סלולרית באוהל

הם אנימיסטים, מייחסים נשמה לטבע בכלל, כולל החי והדומם המרכיבים אותו, מאמינים ברוחות ובישויות השומרות עליהם. בפינת כל אוהל, פסלון אל המופקד על שמירתו מפני מזל רע. בעלת הבית היא ששומרת עליו. המקבילה שלו היא פסלון איילים ומזחלות האחראי על מזל טוב והרחקת שדים רעים מן האיילים. לכל אוהל ומשפחה, אייל מחמד משלהם. גם יומו יגיע, כי בשבט לא מבזבזים דבר. תוחלת החיים הממוצעת שלהם, מנתוני המשלחת, נעה סביב 70 שנה. את הסחורה שמגיעה מהעיר וציוד רפואי לעזרה ראשונה הם מוצאים באזור מרכזי שהם מכנים "תחנת מסחר". שם יש גם טלפונים.

קבלת הפנים הייתה נרגשת. "כשהתקרבנו לטריטוריה של השבט, הבחנו באוהלים המכוסים עורות אייל המגנים מפני הקור", מספר גולן לוי, ראש המשלחת שמנתה גם את תמר פנחס, שחר מנדלוביץ׳, טלי ורניק, גיא ציפה ושחר ביטון. "בני השבט בירכו אותנו לשלום וכיבדו אותנו בכל מה שיש להם להציע: סוכריות, תה, בשר איילים מלוח, דגים טריים וחלב המרוכז בקופסת השימורים".

האירוח הוא חלק בלתי נפרד מתרבות השבט. "אלה אנשים שאין להם הרבה", אומר שחר ביטון, "הם חולקים איתך, זר מוחלט, את כל עולמם. הקפדנו כמה שאפשר לשמור על אורחות החיים שלהם".

"יש משהו מאוד גאה וחזק ביכולת שלהם לשמר זהות", מוסיף לוי, "מדובר בשבט שעושה הכל בכוחות עצמו. אורח חייהם של בני השבט הוא סביב עדרי האיילים שברשותם. הם מוכרים אותם בשביל להתפרנס, אוכלים את בשרם כדי לחיות, משתמשים בהם לגרירת מזחלות העץ בעת הנדידה, מעבדים את פרוותם כדי להכין יריעות לאוהלים, בגדים ומגפיים המאפשרים להם לשרוד בטמפרטורה של מינוס 50 מעלות. זו אחת הקהילות הנחושות בעולם הנאבקת מדי יום נגד איתני הטבע, הנודדת על פני אזורים עצומים בגודלם בבידוד מוחלט, תוך תלות אינסופית בבני משפחותיהם".

"אנו חיים בתנאים הקשים של הקוטב הצפוני, חשוב שנתמוך ונעזור זה לזה כדי לשרוד", סיפר להם חנוטי, מבני השבט. "אבי נעצר בגלל מאבקו בממשל לקבלת עצמאות, לשבט וכתוצאה מכך משפחתי איבדה את כל האיילים. אמי ההרה לא הייתה מסוגלת לצוד, ובגיל 10 הייתי צריך לספק מזון לאמי ולאחיי הצעירים. אני זוכר שכשחזרתי לשבט בכל לילה לאחר יום של ציד הייתי חושש שמשפחתי מתה מרעב במשך היום. לפני כניסתי לאוהל הייתי מנסה להאזין לקולות הבוקעים ממנו כדי לנשום לרווחה ולדעת שהצלחתי לתרום להישרדותם למשך יום נוסף".

בסיפור הזה, אולי יותר מכל, מסתתר המשותף בין שתי קבוצות כה זרות לכאורה, הייטקיסטים בסביבות גיל 30 שהגיעו מישראל החמה, ובני שבט נוודים שחיים בכפור: "המשותף לכולנו הוא חשיבות התא המשפחתי", אומר לוי. "בני שבט הננץ מייחסים חשיבות אדירה למשפחה מכמה טעמים עיקריים. הבידוד של המאהלים שלהם וריחוקם זה מזה מחייב אותם לנהל את רוב האינטראקציה החברתית שלהם בתוך גבולות המאהל שבו הם חיים, הכולל בדרך כלל משפחה גרעינית אחת או מספר זעום של משפחות, עם עוד כמה נספחים, למשל האחים הצעירים של אחד מבני הזוג או הוריהם. בדיוק באותו אופן שבו אנחנו שתינו את הסיפורים של הננץ בצמא, הם עצמם היו מרותקים מהסיפורים ומהתמונות שהבאנו איתנו מהבית", אומר לוי.

"במיוחד זכור לי רגע שבו הצלחנו להשיג קליטה סלולרית באחד האוהלים, וניהלתי שיחת וידיאו קצרה עם המשפחה בישראל. ישבתי בתוך האוהל כשלצדי כמה ילדים בני השבט, ומהעבר השני של המסך אשתי ושלושת ילדיי. במשך שניות ארוכות ומשעשעות, גם אלו וגם אלו פשוט הסתכלו בתדהמה על הצד שמנגד ונפנפו בידיהם לשלום בלי לומר מילה".


MyHeritage :חנוטי. צילום

מה שונה בהתייחסות לערך המשפחתיות ומה לדעתך ההשפעה של הטכנולוגיה עליו?
"הגענו למאהלים עם גנרטורים, מכשירי טלוויזיה ואפילו צלחות לוויין. באוהלים שבהם מצאנו מכשירי טלוויזיה ראינו את התופעה הכל כך מוכרת של ילדים בוהים מקרוב במסך. לעומת זאת, כשלא הייתה נוכחות ניכרת של מכשירים אלקטרוניים, אפשר היה להתרשם שיש יותר מגע בלתי אמצעי בין ההורים והילדים. טימופיי, בן 37 ואב לשני ילדים, אמר לנו: 'אני לא רוצה שהילדים שלי יהיו מעורבים במחשבים האלו. אני רוצה שהם יישארו נוודים וידעו איך להתמודד עם החיים האמיתיים. הוא גודל על ידי אחת מזקנות השבט לאחר מות אמו. בילדותו אביו לימד אותו לבנות מזחלות ולהכין חגורות, והוא העביר את המיומנויות הלאה בשבט כשלימד את ילדיו כיצד לבצע את המלאכה, וסיפר שאינו מסוגל לגור בעיר, כי הוא לא יכול לנשום שם".

צופים בלבד

ל־MyHeritage יותר מ־91 מיליון משתמשים שבנו עד היום כ־40 מיליון אילנות יוחסין הכוללים מעל 2.5 מיליארד פרופילים של בני אדם. הטכנולוגיה שפיתחו מצליבה מידע בין פרופילים באילנות היוחסין, וכך מוצאת עבור המשתמשים רשומות היסטוריות על משפחותיהם או קרובי משפחה שלא ידעו על קיומם. החברה נוהגת לתרום מיכולותיה למען הקהילה, כך למשל הביאה לאיחוד משפחות עם ילדי תימן שנחטפו וביצעה פרויקט לאיתור רכוש משפחתי שאבד במלחמת העולם השנייה.

במסגרת המסע האחרון נבנו 13 אילנות יוחסין המכילים פרטים על יותר מ־3,000 אנשים, לצד אלפי תמונות וקטעי וידיאו המתעדים את ההווי היומיומי, סביבת המחיה והתא המשפחתי. חברי המשלחת תיעדו את אורח חייהם ותרבותם וראיינו עשרות רבות מבני הננץ, שהבינו היטב את החשיבות הגדולה של שימור המסורת התרבותית הייחודית שלהם. כחלק מעבודת התיעוד ביצעו ראיונות וידיאו עם מארחיהם, שבהם חלקו זיכרונות ילדות, סיפרו על שגרת יומם ומסרו פרטים גניאולוגיים הכוללים שמות, מקומות ותאריכים. 

"רוב הבוגרים בשבט דוברי רוסית, מכיוון שהם נשלחים לבתי ספר ממשלתיים", מסביר ביטון כיצד תקשרו הצדדים. "מעבר לכך, הם דוברים את שפתם, שפת הננץ. הייתה לנו מתורגמנית שהיא ילידת המקום, שעברה למערב והפכה לחוקרת אקדמית. היא דוברת בין היתר אנגלית, רוסית וננץ".

אז איך מקימים משפחה בשבט הננץ? נישואים בתוך המשפחה – מחוץ לתחום. כאשר מבקשים את ידה של הכלה, מגיעה משלחת של משפחת החתן עם המזחלות. זקן השבט יוצא עם מקל מעץ לעבר האוהל של הורי הכלה, נכנס לאוהל, חורץ על המקל את מספר האיילים שמשפחתו מוכנה לתת בתמורה לכלה ואז מתחיל משא ומתן עד להסכמה המיוחלת. בעבר, לא תמיד הגברים קיבלו את הסכמת משפחת האישה לקחת את ידה, ולכן היו מקרים רבים שבהם גברים חטפו את הנשים שהיו רוצים לשאת לאישה, קשרו אותה למזחלת רתומה לאיילים ונמלטו. גם היום, כדי לשמר בתודעה את המנהג ההיסטורי – גבר שנושא אישה עורך טקס שבמסגרתו הוא מצפין אותה בין שכבות הפרוות של האיילים ומדמה חטיפה. בטקס החתונה הם משלימים הקפה אחת מלאה סביב אוהל ההורים, אות לסיום מעגל בחיים, וממשיכים הלאה. עד היום – אחרי החתונה, מקבלים בני הזוג ממשפחת הכלה את מחצית הציוד והחומרים הנדרשים לבניית צ'ום, אוהל מסורתי מעורות של 120 איילים.

הכלה היא שתופרת בכוחות עצמה את כל יתרת היריעה – עניין שאורך בין שנה לשלוש שנים – ומרגע שהם יכולים להקים בכוחות עצמם את האוהל, הם פורשים לעצמאות ובונים בית משל עצמם. עד אז הם גרים באוהל הורי החתן.

וישנם חוקים ואיסורים שחלים ברובם על נשים: לאישה אסור לעבור מעל מגפיים של גבר, מעל רתמות איילים ומעל ציוד דיג, אחרת הדבר ימיט מזל רע על המשפחה. אסור לאישה גם לגעת במזחלת.

 MyHeritage :חברי המשלחת. צילום

"מעמד האישה בשבט הוא נושא מאוד חשוב בננץ", אומר חבר המשלחת, שחר ביטון. "היא מקבלת המון הערכה ומקום של כבוד. יש חלוקה מאוד ברורה בין תחומי האחריות שלה לתחומי האחריות של הגבר. היא אחראית לכל מה שבתוך האוהל ולתפעולו, והגבר לכל מה שמחוצה לו. אין לו מילה בקשר למה שקורה באוהל. הילדים בגיל מאוד צעיר משולבים כבר במטלות היומיומיות: הבנים רועים את האיילים, והבנות צמודות לאמהות ולומדות לתפור כבר בגיל שבו יש להן שליטה מוטורית. בסופו של דבר, אנחנו מדברים על שני אוהלים בכל מחנה, והמשפחה היא הבסיס להישרדות".

איך מצליחים להיפרד מהשיפוטיות המערבית?
"זו ההגדרה הבסיסית ביותר של הפרויקט. לא באנו להתפנק, באנו לחיות איתם תקופה. הם נפתחו אלינו ולאט־ לאט חשפו מאורח החיים שלהם והתנהגו בצורה טבעית יותר. ויתרנו מראש על מקלחת חמה או מקלחת בכלל כדי לזכות בהזדמנות הזו ולקבל נקודת מבט על תפיסת עולם ואורח חיים ותרבות אחרת. ידענו מראש שנעבוד 16 שעות ביממה, שלא נישן הרבה ושהקולינריה תהיה זרה לנו, אבל זה חלק מהחוויה. כל מי שנבחר לעזור בפרויקט מאמין במטרה שלו, שהיא בעצם תיעוד ושימור התרבות שאנחנו הולכים לפגוש. אנחנו באים כצופים בלבד, כמתעדים. לכל אחד יש סט ערכים שהוא בא איתו, אבל ברור לנו לגמרי בסופו של דבר שמה שחשוב זה לתעד בצורה כמה שיותר אובייקטיבית בשביל הדורות הבאים שלהם.

"מעניין לראות את ההתייחסות לחפצים ולמקום: האדמה היא שלהם, אבל אין משמעות לפיסת אדמה ספציפית כי מחר הם ינועו למקום אחר, ולא יאגרו ציוד ומותרות כי זה יפגע ביכולת לנדוד מחר".