בחודשים האחרונים צצות ברחבי פייסבוק עוד ועוד קבוצות בשם "זיכרונות ילדות". בקבוצות, שמתהדרות באלפי מצטרפים חדשים מדי יום, אפשר למצוא מקום מחבק ואף דביק להעלאת זיכרונות ילדות וחוויות בית ספר והתרפקות על העבר. קבוצות כאלה נפתחו כבר לערים בת ים, ראשון לציון, תל אביב־יפו, הרצליה, נס ציונה, חולון, נתניה, כפר יונה ועוד. אין ספק שלא יעבור זמן רב עד שתהיה קבוצה כזו כמעט לכל עיר בארץ. אז מה גורם לאלפי ישראלים לבלות במשך שעות בקבוצה שמחיה את כל שהיה, לשתף געגוע פרטי ולחדש קשרי עבר?

לפני שלושה חודשים וחצי הקים יעקב אביגדול (42), בעל חנות בורקס ביפו, נשוי ואב לשלושה, את הקבוצה "זיכרונות ילדות בת ים". אביגדול, שמצהיר שהוא חובב נוסטלגיה, נולד וגדל בבת ים, נתקל בשיטוט ברשת בקבוצה "זיכרונות ילדות יפו" שהוקמה כבר לפני כמה שנים, אך יש בה כמות חברים קטנה. בעקבות המפגש החליט אביגדול לפתוח קבוצה כזו בעצמו.

הקבוצה שבתחילה התנהלה בעצלתיים עם מעט חברים, עברה לאחרונה מהפך. "לאחר שהעליתי סרטון על בת ים של שנת 1954 בפייסבוק הפרטי שלי, שלא היו בו אפילו הרבה חברים, משהו קרה. הסרטון זכה ליותר מ־3,000 שיתופים, 400 אלף צפיות והמון לייקים, וזה מה שגרם להתעוררות ולהצטרפות לקבוצה שנהייתה הכי גדולה מבין הקבוצות של 'זיכרונות ילדות'".



הקבוצה גדלה מדי יום. חבר הוסיף שכן, חברה הוסיפה את הקוסמטיקאית, וכיום היא מונה יותר מ־44 אלף חברים. אביגדול מנהל לבדו את הקבוצה ומקדיש לה לא מעט זמן. הוא מספר על קשרי עבר שחודשו דרך הקבוצה ועל פעילות שכבר מזמן חצתה את הגבול הווירטואלי ועברה למציאות ברחוב. "נהג אוטובוס תפס אותי ברחוב וסיפר לי שאפילו אמא שלו הצטרפה לקבוצה", הוא מספר, "שכנה שלי, שלא ראיתי אולי 30 שנה, הצטרפה לקבוצה, ואף שהיא גרה כיום באמריקה, היא עדכנה שהיא כבר עובדת על מפגש וכבר איתרה כמה עשרות חברים שחיים שם".
דבר הקבוצה הגיעה עד לראש העיר, יוסי בכר, ולדברי אביגדול, מתוכננת פגישה של השניים בקרוב לגבי עריכת אירוע נוסטלגי וגדול בעיר.
פוליטיקה בחוץ


בהמשך לקבוצת בת ים, הוקמה הקבוצה "זיכרונות ילדות ראשון לציון". הקבוצה הוקמה ממש לאחרונה, והיא מונה כבר יותר מ-35 אלף חברים. מטי ארואטי (43), גרושה ואם לשלושה, עוסקת בחינוך מיוחד, היא מקימת הקבוצה. תאמינו או לא, היא אינה גרה בראשון לציון כבר 12 שנה. ארואטי נולדה וגדלה בבת ים, אך עברה לראשון לציון בגיל 10 והעבירה שם את מיטב שנות ילדותה. כיום היא גרה במועצה האזורית גזר, אך מציינת שהיא "מחוברת לעולמי עד לראשון. סניף הבנק שלי פה, הלב שלי פה".


למה חשת צורך להקים קבוצה כזו, בטח כשאת כבר לא גרה בעיר?

"ראיתי את הקבוצה של בת ים והבנתי שגם ראשון לציון צריכה כזאת. אבל עוד לפני זה הבנתי שאני פשוט רוצה למצוא את חברי העבר שלי, לדעת מה קורה איתם היום. פתחתי את הקבוצה קודם כל לעצמי וממש לא חשבתי שהיא תתפוס ככה תאוצה. איתרתי חברים והם התחילו להוסיף אחד את השני ונהיינו קבוצה ענקית תוך שבועיים, זה מטורף". מפאת גודלה, צירפה ארואטי מנהלים שיסייעו לה בניהול הקבוצה.

גם ארואטי יודעת לדווח על מפגשים מרגשים שנרקמים בימים אלה מחוץ לקבוצה, ועל מפגש אחד שכבר התקיים של גברים בני 50 פלוס שלמדו ביחד בחטיבה. כמו כן, בהמשך למפגש וירטואלי מרגש בין אמהות שכולות שאיבדו את ילדיהן בצבא או בתאונה, לבין חברי הילדות שלהן, התעוררו רגשות עזים, וכרגע מתוכננת פגישת הורים שכולים מחוץ לקבוצה, בעולם האמיתי.

ארואטי מספרת שהיא מסרבת להכניס פוליטיקה לקבוצה, וביממה האחרונה אף הייתה עסוקה מאוד במחיקת תגובות כאלה ואחרות בנוגע למעצרו של ראש העיר, דב צור. לעומת זאת, אחד המנהלים של הקבוצה הגיע בשבוע שעבר לביתו של ראש העיר לשעבר מאיר ניצן, שהוא כבר בן 85, עקב רצון של חברי הקבוצה ושל ארואטי עצמה לעשות עבורו מחווה, כמי שהיה אחד מראשי העיר האהובים. המנהל העלה עם ניצן שידור חי בקבוצה, חברי הקבוצה הגיבו בפוסטים, החמיאו על פועלו והעלו זיכרונות על הכהונה שלו ועל פריחת העיר בזמנו. ניצן, שהיה מאוד נרגש, לא הפסיק להודות על המחווה המרגשת שלה זכה בגילו המופלג.

"התחושה שלי היא שלילדים שלנו לא יהיה מה שהיה לנו פעם", אומרת ארואטי, "פעם היה חיבור רגשי, הכרנו ממש את ההורים של החברים שלנו, היו תמימות ויופי. היום המון חברים של הילדים שלי הם וירטואליים. פעם היו משחקים ברחוב, היו מסיבות כיתה בבית או במקלט עם איזה די.ג'יי מתחיל ואורגן אורות. ימי ההולדת של היום הם הפקה מנקרת עיניים, וממש תחרות מי עשה הכי מושקע ושל מי הכי יקר". ארואטי מקווה שפעילות הקבוצה תצא גם מחוצה לה, ותשמח אם הקבוצה תירתם גם לפעילות קהילתית־התנדבותית.

אהבה שנגדעה

אחת הקבוצות שעושה הכי הרבה רעש ברשת בימים אלה היא "זיכרונות ילדות הרצליה", שצורפתי/הצטרפתי אליה בימיה הראשונים. כמי שגדלה בעיר מגיל 3, למדה במוסדותיה וחזרה לגור בה לפני כמה שנים, מצאתי בקבוצה מקום חם להיות בו. מי שהקים את הקבוצה הוא יובל גינסברג (43), נשוי ואב לארבעה, יבואן אופניים חשמליים שגר בכלל ברשפון, ותחזיקו חזק, לא גר אפילו יום אחד בחייו בהרצליה. "גדלתי ברשפון ובכפר שמריהו שגובלות בהרצליה וביליתי את שנותיי בתיכון, בהתנדבות במד"א, בקבוצת כדור יד ובבילויים בעיר הגדולה שהייתה הכי קרובה לביתי, הרצליה".

גינסברג הקים את הקבוצה רק לפני שבוע, לאחר שאשתו התחברה לקבוצה של ראשון לציון. מניין חבריה נושק לכ־18 אלף. הוא צירף את לילך טטרו (44), חברה טובה ותושבת העיר, שתסייע לו בניהול הדבר העצום הזה. כשאני שואלת אותו על תוכניות להמשך, הוא אומר: "שימשיכו ליהנות ולהיצמד למטרת הקבוצה, שהיא לחוות ביחד את העבר התמים והיפה. הבונוס הגדול הוא שבכל רגע נפגשים חברים מחדש וצפים זיכרונות משותפים.

אתמול גולשת חיפשה חבר טוב מהכיתה, שהקשר איתו נותק לפני שנים רבות ושאלה בפוסט. מיד החברים החלו להעלות פיסות מידע. בערב כבר מישהו פרסם את הנייד של הבחור, ובהתרגשות רבה הם דיברו וקבעו להיפגש. הם חייבים לנו סלפי. הבוקר כבר עודכנתי על חברות שלא התראו מכיתה ח', מצאו אחת את השנייה בלוס אנג'לס ונפגשו לקפה".

בקבוצות השונות תוכלו למצוא פוסטים קלילים ומעוררי נשכחות כדוגמת: "מי זוכר את X, הצלם האגדי שצילם את כל ספרי המחזור והאירועים בבית הספר?"; "זוכרת שהיינו עומדים משני צדי הכביש וזורקים את הכדור מצד לצד כדי שיפגע בזווית המדרכה?", ויש גם פוסטים מרגשים ועצובים: "בשנות ה־20 שלי היה בחור קסום בשם X, שנהרג בתאונת אופנוע וחברו נפצע קשה. גילוי נאות: הייתה זו אהבה שרק הנצה ונגדעה". כולם נרתמו מיד לנסות לאתר תמונות וחברי עבר של הבחור עבור מפרסמת הפוסט. מישהו שואל: "מי זוכר את X, הבעלים של חנות הדיסקים, שבזכותו קיבלנו לא מעט ידע מוזיקלי?" הבעלים המיתולוגי של החנות אותר לאחר יממה וצורף לקבוצה, והוא עדיין מנסה להתאושש מהמחמאות שהרעיפו עליו.

ספר זיכרונות מהלך

אז מה יש בנו, שאנו חוזרים שוב ושוב אל מחוזות ילדותנו? "למילה נוסטלגיה יש יחסי ציבור לא טובים", אומר ד"ר דן ערב, חוקר תרבות וזיכרון בבית הספר לתקשורת, המסלול האקדמי המכללה למינהל. "זוהי תגובה תרבותית למצבים של אי־נחת בהווה. ישראלים מראש כנראה יותר נוסטלגיים בשל מצב קיומי. אנחנו עסוקים כל העת בשאלה מיהו ישראלי? מה זה להיות ישראלי? וזה מראה על חוסר ביטחון, על חברה המתקשה להגדיר את עצמה. פעם זה היה שרוליק עם הכובע טמבל, היום יש כל כך הרבה אחרים בחברה הישראלית. אני חושב שהגעגוע הוא בעיקר למה שהיה פעם, ומתחיל מגעגוע לדימוי של ישראל של פעם".

מה דעתך על קבוצות "זיכרונות ילדות" שצמחו ומתפשטות?
"שמעתי על הקבוצות האלה, ואם הן מצליחות אכן לספר סיפור של מקום, לשמר את מה שהיה פעם, ואין בהן רק מין עשייה רומנטית או התכתבות סכרינית שעשויה לעכב צמיחה, הרי שזה חשוב. אנחנו מוגדרים בעצם על ידי המקום שממנו באנו. לשאלה איפה אתה חי יש משמעות עצומה. הגידול והשינויים שהמקום עובר בישראל הם רדיקליים. הרחוב שבו אני גר היום שונה לחלוטין מזה שגרתי בו לפני 20 או 30 שנה".

אנחנו בעצם מעין ספר זיכרונות מהלך. האם חברים בקבוצה שמשתפים בכל שעות היום זיכרונות ילדות פרטיים תורמים בכך לשימור של מה שהיה פה פעם?
"זיכרון קולקטיבי הוא מונח שהתפתח בשנות ה־20 של המאה ה־20. טענת המונח היא שבעצם כל הזיכרונות הם קולקטיביים. כל זיכרון לכוד בהקשר חברתי, ואנחנו זוכרים דברים שמשמעותיים לנו מבחינה חברתית. החברה נמצאת בתוך הזיכרון, ואין לנו באמת זיכרון שהוא לגמרי פרטי ומנותק מהקשר או סיטואציה חברתית. כשאנשים חולקים ברשת החברתית את הזיכרון הייחודי שהוא רק שלהם, הוא הופך לנחלת הרבים. אני הייתי רוצה שהזיכרון שלי יישאר שלי ולא בהכרח להתחלק בו עם אחרים. בקבוצות האלה יש טוב ורע. אלמנט של שיתוף זיכרונות לשם שימור הוא חשוב, אך גם חשוב שזה לא יהיה באופן כפייתי".