שנת 1994 הייתה שנת ציון דרך בכל הנוגע להתפתחות האינטרנט המסחרי בישראל: איגוד האינטרנט הישראלי יצא אז לדרך, ובחודש אוגוסט הורשו משתמשים ביתיים להתחבר לרשת. באותה עת, היו מחוברים לאינטרנט ברחבי העולם 25 מיליון משתמשים. חברת נטוויז'ן, שצמחה מתוך חברת נטמנג' בבעלות אלרון, הייתה הראשונה שחיברה משתמשים ביתיים לאינטרנט, ובעקבותיה הלכו כל האחרות, כולל המתחרה הגדולה אלרונט, שהתאחדה איתה.
באותה שנה עלה לרשת אתר האינטרנט "חולית", בנושא איכות סביבה. מוזר ככל שזה נשמע, עם למעלה מ־200 דפים, מדובר היה בבשורה של ממש. מ"חולית", אגב, נולד אתר החינוך "סנונית".

ב־1996 הגיעה בשורה נוספת בדמות המהדורה המקוונת של עיתון "הארץ", שהייתה זמינה לגולשים בתשלום. זמן קצר לאחר מכן התגלה קסם האתרים החינמיים.

מנקודת הזמן הזו יוצאים אנשי הדיגיטל של הספרייה הלאומית וחוקרי המעבדה הפתוחה למדיה ומידע של האוניברסיטה הפתוחה למסע בתערוכה דיגיטלית (20yearswebisrael.nli.org.il) המסכמת 20 שנות אינטרנט ישראלי. התוצאה: צילומי דפי הבית של 67 אתרים ישראליים, בהם אתר הכנסת, בנק ישראל, mako, שירונט, "עצומה", "אבטיח", "מומו הפרה", ynet, "הארץ" ועוד.



"כיוון שהרשת הישראלית גדולה ומגוונת, לא יכולנו לבחור את כל האתרים, ואני לא רוצה שאלו שלא נבחרו ייתפסו בטעות כלא חשובים", אומרת אוצרת התערוכה, ד"ר ענת בן־דוד. "לא רצינו להציג סיפור סדור שיחליט עבור אחרים מה היו האתרים המשמעותיים בהיסטוריה של האינטרנט בישראל. במקום זאת, בחרנו קומץ אתרים שיספקו הצצה אל מספר נקודות ציון, באופן שיגרום לגולשים להסתקרן ולנבור בארכיונים וליצור את הסיפורים שלהם. דרך האתרים שבחרנו להציג בתערוכה רצינו לייצג מגוון רחב של סוגי אתרים וסוגי אוכלוסיות, ולכן הקפדנו לכלול לצד אתרי תקשורת, ממשל ואקדמיה גם אתרים של המגזר הערבי, החרדי ושל הקהילה הגאה".

ד"ר ענת בן־דוד, אוצרת התערוכה (בתמונה): "הרשתות החברתיות הרגו את הבלוגים". צילום: אלי בן דוד

ירון דויטשר, ראש אגף הנגשה בספרייה הלאומית, סבור שהרבה פעמים הסיפור מאחורי הפריט בתערוכה הרבה יותר מעניין מהפריט עצמו: "האינטרנט הישראלי הוא אחד האוצרות הגדולים והחדשים שלנו. את האתר של התערוכה בנו חבר'ה צעירים, שלא ידעו איך נראו האתרים לפני 20 שנה. זה שלב שבו עוד לא הבנו מה זה האינטרנט ולמה הוא יכול לשמש. זה היה סוג של בלון ניסוי: אתרים שעלו לאוויר, אבל לא באמת ידעו מה לשים בהם. ניקח את 'הארץ', שבעמוד הראשי שלו היה כתוב: מבזק חדשות, מבזק כלכלה, מבזק ספורט. בלי כותרות. אתרי החדשות היו ניסיון לקחת עיתון ולהעתיק אותו למדיום החדש הזה, בדרך כלל באיחור: קודם יוצא העיתון, ואחר כך עולים חלקים ממנו לאינטרנט. היום זה נראה לנו אבסורד. באתרים של ערוצי טלוויזיה: ערוץ 6 – ערוץ הילדים ואתר הרשות השנייה – הדבר המרכזי שקופץ הוא לוח המשדרים. היום, עם ה־VOD, זה נראה לנו אבסורד".

איזה סוג של אתרים נעלמו?
"אתרי האינדקס, למשל, כמו אינדקסנט, שכל כולם לינקים, מידע וקישורים לשירותים אחרים. בעידן של גוגל, הם קצת פחות רלוונטיים. האינטרנט הפך להיות מרשת מידע לרשת שירותים. 'מומו הפרה', למשל, אתר משחקים ישראלי לילדים, משך המון תנועה והיה בין האתרים הנפוצים בישראל בשנת 2004. היום, דרך מכשיר הסלולר ניתן לגשת לכל משחק בעולם בקלות ובמהירות. ההבדל המרכזי הוא הלוקליות לעומת הגלובליות. אם פעם פורומים היו המקום שבו קהילות וירטואליות נפגשות: 'תפוז', TheMarker Cafe וכולי, כבר לא צריך אותם כי היום כולם בפייסבוק, באינסטגרם וברשתות הגלובליות. עוד נעלמו GoGay לקהילה הלהט"בית הישראלית, 'בנה קינך' – אתר היכרויות למגזר הדתי, רשתות חברתיות כמו 'שוקס' - רשת חברתית לצעירים שנסגרה ב־2010, או האתר 'חבר'ה' שהוקם ב־2001, הרבה לפני פייסבוק, שהציע רשת חברתית. אתר מעולה אחר היה 'אבטיח', שאסף שיבושים נפוצים של שירים ונעלם".
האתר הישן של ערוץ 8

משמאל לימין

על השינוי שהתחולל ניתן ללמוד מאתר הכנסת. בשנת 1996 הופיעו בדף הבית דברי יו"ר הכנסת דאז, דן תיכון. היום אפשר למצוא בו את ראש הממשלה בתמונות מתחלפות. עוד באתר הכנסת משנת 1996: כפתור עם המילים "איך לראות עברית".

"לא הייתה בנמצא שפת אינטרנט בעברית", מסביר דויטשר, "לא יכולת, כמו היום, לכתוב מסמכים ואתרים בעברית מימין לשמאל. לפני כן עבדו באופן כזה שהאתר נכתב משמאל לימין עם סימנים גרפיים שמייצגים עברית. זה גורם לחלק מהאתרים שנמצאים אצלנו בארכיון להיקרא הפוך. זה גם מעלה שאלות לעתיד: איך אנחנו דואגים לכך שבעתיד יוכלו לעשות שימוש במידע שאנחנו אוצרים היום".

על התהליכים החברתיים המשתקפים בתערוכה, ולהפך, על השפעותיו של האינטרנט על התהליכים החברתיים, מספרת ד"ר בן־דוד: "העקרונות המארגנים של הרשת המוקדמת היו שונים מאוד מאלו הנהוגים היום. בימיו הראשונים, האינטרנט בישראל נועד רק למוסדות מבוססים ולאנשי מקצוע כמו מדענים ואנשי מחשבים שהיו להם את הידע, הממון והאפשרות להקים אתרים ולהשמיע את קולם ברשת. קבוצות רבות באוכלוסיה לא היו מיוצגות, ושומרי הסף המסורתיים היו גם קובעי דעת הקהל במרחב המקוון. התכנים היו מאוד רשמיים,  ולא תמיד הותאמו אל המרחב המקוון. עם הזמן, הצורך בהתקשרות בין אישית וביצירת קשרים בין־אישיים בא לידי ביטוי בהקמת רשתות חברתיות ישראליות מוקדמות כמו האתר 'חבר'ה'.

דויטשר, הספרייה הלאומית (בתמונה): "זה היה סוג של בלון ניסוי". צילום: יח"צ

"כניסת פלטפורמות המדיה החברתית באמצע שנות האלפיים, כניסת האינטרנט לנייד והוזלת עלויות הגלישה, הפכו את האינטראקציות המקוונות לאישיות יותר, מה שהצריך גם את המוסדות המבוססים לשנות את אופן הנגשת התכנים שלהם והפיכתם לאישיים יותר".

כניסת הרשתות החברתיות הובילה לשני תהליכים הפוכים. "מצד אחד, הכללה והכלה  וייצוג של קבוצות מגוונות יותר באוכלוסיה - כמו כניסת הפורומים והאתרים החרדיים", ממשיכה בן־דוד, חברת סגל בכיר במחלקה לסוציולוגיה למדע המדינה ולתקשורת, וראש מעבדת המדיה של האוניברסיטה הפתוחה. "מצד שני, הדומיננטיות של פלטפורמות בינלאומיות כמו פייסבוק, טוויטר וגוגל, הפכה את הרשת ליותר אחידה ופחות מגוונת ויצירתית. אנשים שכבר נחשפו לתערוכה העירו עד כמה האינטרנט היה פעם מכוער, אבל  אני מתגעגעת לצבעוניות, ליזמות ולחדוות היצירה וההתנסות עם מרחב חדש שמשתקפים מהאתרים המוקדמים". 

איזה סוגי אתרים נעלמו לחלוטין?
"כמו השיר שאומר שהווידאו הרג את כוכב הרדיו, אפשר לומר שהרשתות החברתיות הרגו את הבלוגים והפורומים. אפשר לחשוב על הרשתות החברתיות כמשאבה שבלעה לתוכה את כל התוכן יחד עם המשתמשים. התוכן נמצא היכן שנמצאים המשתמשים, ולכן לאתרים אישיים, לרשתות חברתיות לא מסחריות, לפורומים ולבלוגים, שהיו מאוד חיוניים בסוף שנות ה־90, לא נותרה ברירה אלא לעבור אל הרשתות החברתיות ולהתנהג שם בהתאם לכללי הפלטפורמות. בתערוכה הקדשנו מקום נרחב לפורומים ולקהילות שאפיינו את הרשת הישראלית בראשית דרכה". 

האתר הישן של בית שאן

דפוס על סטרואידים

מה שהיום נראה ברור מאליו, הוא למעשה מהפכה דרמטית במיוחד. עד לפני כשלושה עשורים היה האינטרנט בשימוש במוסדות אקדמיים או צבאיים עד שהגיע טים ברנרס לי, מדען מחשבים אנגלי שהחליט להפיץ בשורה שונה בעולם. הוא הקים אתר אינטרנט במטרה ללמד אנשים על נפלאות הרשת ולגלות להם שאפשר לשתף מסמכים דרך לינקים.

"World Wide Web" הוא קרא לזה, והסביר לגולשים הבודדים כי מדובר באסופה של עמודי רשת (web) היושבת על גבי האינטרנט, ושדרכה ניתן לשתף מידע טקסטואלי עם גולשים אחרים. באוגוסט 1991 הפך האתר לציבורי. היה בו הסבר קצר מאוד על מאפייני הרשת, והנחיות כיצד להשיג גישה למסמכים של משתמשים אחרים או להקים שרת משלהם. ב־1993 הפכה חברת CERN בה עבד את הטכנולוגיה שמאחורי ה־WWW לחופשית, והשאר היסטוריה.
על פי נתונים שמפרסם איגוד האינטרנט, ההערכה היא שיש כרבע מיליון אתרים ישראליים. זה כמובן לא כולל את כל האתרים הישראליים שרשומים בדומיינים בינלאומיים (כמו com ו־org), בבלוגר או בוורדפרס, שאותם קשה לכמת.

אתר השידוכים "בנה קינך"

"קורה פה דבר מאוד מעניין מבחינה תרבותית", אומר ד"ר אביעד סטולמן, ראש אגף האוספים בספרייה הלאומית. "אני זוכר כתבות על זה שהדפוס מת ואנחנו יודעים שזה ממש לא נכון. עדיין מדפיסים עיתונים, ספרים וכן הלאה. אנחנו בעידן שיש בו כל מיני פורמטים. כאוצר האוסף הלאומי, יש לי פרספקטיבה על המדיות האלו: ניקח את הדפוס שהחל בסוף המאה ה־15, שינה את העולם ונחשב לאחת המהפכות הגדולות והמשפיעות ביותר על התרבות ועל הידע האנושי.

האינטרנט הוא בעצם דפוס על סטרואידים, אבל אליה וקוץ בה: מה שמאוד שביר הוא יכולת שימור המידע המתפרסם בו. אנשים באים לספרייה ואני מוציא להם ספר שנדפס ב־1480 בספרד, והוא נראה כמו חדש, לעומת מדיה דיגיטלית שהיא בלתי עמידה. לדוגמה, גם אם את זוכרת שכתבת פעם קובץ במעבד תמלילים ישן, לכי תמצאי דרך לפתוח קובץ כזה. אם הצלחת לפתוח, יש סיכוי טוב שתקבלי ג'יבריש. הסיבה השנייה היא שיש כמות עצומה של מידע. באינטרנט, בשונה מהדפוס, כמות המידע היא כזו שקשה מאוד להתמודד איתה. מפתיע לגלות שהרבה מאוד חומר פשוט נעלם. הנתונים מראים כי כשליש מהעמודים לא שורדים בכל שנה".

ויש פן נוסף, על גבול הפילוסופיה: "אם אני רוצה לראות עיתון משנת 1965, אני מוציא את המיקרופילם ורואה את העיתון בדיוק כפי שהוא נראה. באינטרנט קשה לשחזר את אותה חוויה. אם בבוקר הסתכלת באותו אתר חדשות שאני הסתכלתי בו, סביר להניח שראינו דברים שונים: המחשב זיהה שאנחנו ממקומות אחרים ושמו פרסומות אחרות, וכבר יש אתרים שבהם הגולש יכול לבחור איך ייראה דף הבית שלו. הכיוון שהעולם הולך אליו זה לייצר תפירה עילית לצרכים של כל גולש. האתגרים הטכנולוגיים גדולים מאוד וצריך להתגבר עליהם, לצד הידיעה שלא נוכל לעשות הכל. גם בארכיון של עגנון, שאסף כל פיתקה אפשרית, אנחנו יודעים לשמור את הדברים שהוא כתב. ספריות בעולם לא יוכלו לשכפל את מה שעשו לספרים ולכתבי העת ולשמר את אותו מודל באתרי האינטרנט, ולכן צריך לשמור על הצניעות בנושא לצד המאמצים הגדולים לשמר ולארכב".

האתר הישן של הרשות השנייה