"שוב מלך לב אדום", חנה קראל, מפולנית: מירי פז, ספרייה לעם, עם עובד, 159 עמ'

ספר הזה מספר את השואה בעצם התרחשותה, בדקות נפרדות, נרדפות. יש בנימת הדברים דחיפוּת עם כוח התמדה לא־נלאה וכשהמבט קדימה, ואלה מעניקים למסופר מרחק מה מן המספרת. אין זה משנה אם מדובר במקרה אמיתי או פיקטיבי. כך יוצרים אמנות מחומרי הזוועה. ההומור המר חובר למקצב ההימלטות, הבהילות צמודה לקור הרוח, לביטחון עצמי שקט. השואה מתרחשת בזמן אחד, שהוא איחוי ספרותי בלתי מוחש בין עבר להווה. קסם שכזה, היוצא אל הפועל בזכות העובדה שהמספרת יושבת בכורסה, בדירתה שעל הכרמל, ומספרת על השואה הפרטית שלה לבתה ולנכדתה.

"ברגעי סכנה, כך תדריך את נכדתה, כדאי (...) לשמור על מידה מסוימת של התנשאות טבעית". היא מנסה להדגים את מומחיות הנמלטת: היא שומרת על שלווה אדנותית כלפי הכרטיסן החושף אותה ברכבת. הוא אינו מזעיק את האס־אס. "מפני שהיה לא מאיים, לא צעיר".  



אם אפשר ליצור ממוראות השואה טקסט ספרותי מפעים ביופיו התמציתי, חנה קראל היא מן הספורים שיודעים לעשות זאת. אם מפני שהיא עצמה נצרבה באימי השלטון הנאצי בפולין, ואם בזכות דקות האבחנה שלה והיכולת לשקול מילים במאזני צורפים. קראל מעניקה מתת ספרותי ייחודי באופן שבו בחרה לנסח את ההתנסות בשואה. הטקסט שלה נאמן לעצמו בחסכנותו, בהיצמדותו לקרקע, לפרט הזעיר מן המציאות המעשית של עולם מנותק מנורמליות. התכליתיות של הגיבורה בהישרדותה קיימת גם בסגנון המסירה שלה. היא מהירה להצית את התושייה נמוכת המצח של מי שחייב להמשיך לחיות. 


גיבורת הספר היא איזולדה, שצברה שמות נוספים במהלך בריחותיה מבתי כלא, מחנות וטרנספורטים. אישה, שתכולת הנפש שלה עוצבה בצעירותה במהלך המלחמה, וקפאה כזיכרונות גבישיים של התמודדות מגוונת עם סכנת המוות.

הספר מחולק לקטעים קצרים סגורים, כמפרקים מנותקים, כביכול, אך מחוברים בכרונולוגיה של בריחה. חוט נוסף, דקיק וקשיח, מחבר בין הקטעים - החתירה אל הבעל הצעיר, שנעלם ועקבותיו אבדו. הגעגועים אליו הם המנוע שדוחף את איזולדה לשקר, להימלט, לגנוב, לשכב עם שוטר, להבריח סחורות, לחתור מערבה ודרומה, אל המקום ששם היא מניחה שהבעל נמצא. מאוטהאוזן, אוסטריה. 

לכל קטע קצר בספר יש כותרת, שלכאורה מוסיפה לבהירות הטקסט הסיפורי הפשוט. למעשה, הכותרת עם התיאור הקצר שמתחתיה הם דבר שירה מדויק המפרט את הרגע הפרוזאי בשואה. כי השואה היא חוליות טוטאלית, מאבק על התקיימותו של הגוף האנושי. הרגע שבו מחליטים מי יוצא ראשון אל הרחוב ובחברת מי. או הרגע שבו מתברר כי הפקידה הידידותית כבר אינה יושבת במקומה, אלא עברה לעבוד בבית חרושת לבדים. "בשביל מה כל כך הרבה פרטים, תגיד הבת בקוצר רוח, מה זה משנה איזו פקידה ומה היא אכלה?". 

"משנה מאוד! מאוד! הפקידה החביבה זכרה שקוראים לי פבליצקה, את לא מבינה? מריה פבליצקה". כל פרט זעיר קובע לחיים או למוות. קשה להסביר זאת בדירה שעל הכרמל. הרי החליפה שמות, ורק מי שהכירה אותה כפולנייה ולא כיהודייה תוכל להפנות אותה לעבודה שתציל את חייה, כדי שתוכל להגיע אל בעלה. והפקידה המחליפה, שלא הכירה אותה ואולי יכלה לעזור, הלכה לאכול ארוחת ארבע ואחר כך הלכה הביתה. אי אפשר לשכוח פרטים גורליים כאלה. 

הסופרת הפולנייה, חנה קראל (ילידת ורשה, 1935), הייתה יהודייה בת 4 כשהוחבאה לראשונה בבית פולני כדי שלא תישלח למחנה השמדה. במהלך המלחמה הועברה בין כ־40 בתים שונים. בבגרותה נודעה כעיתונאית ואחר כך הייתה לסופרת שכתביה עסקו בעיקר באסונות שהמיטה השואה על אנשים יחידים, שאיבדו הכל חוץ מחייהם.

 

הפתעה בסניף



כאורו של כוכב שכּבה מוסיף אורה של הוצאת זיקית להגיע למדפים. לפעמים יש להמתין בקניון בגלל איזו טרדה, והחנות היחידה שיש בה ספרים היא סניף רשת. ריח ספרים לא נשמר שם, ולכן אני ממהרת לצאת מהחלל הפרוץ אל מעברי הקניון ההומים ערבוביה של סוגי מוזיקה וצעקות קרועות.

בשבוע שעבר הפתיעה בסניף ערימה צנועה של ספרי זיקית. הוצאה עצמאית (או כדקלום הנערה המוכרת: "הוצאה עצמית"), פורמט קטן, מחיר נמוך ואחיד, איכות מובהקת בבחירות, בתרגום, בעיצוב. שירה חפר ואוריאל קון הקימו את ההוצאה ב־2012 וסגרו אותה ב־2015. הקטלוג והמלאי נמכרו למודן, שותפה ברשת, ולכן הגיעו לקניון. בעבר נמצאו בחנויות פרטיות בלבד. 



נרכשו חמישה ספרים: "היה זה הוא?" מאת שטפן צוויג, (מגרמנית: הראל קין). זוג מבוגר משתכן באחו אנגלי, על שפת תעלה שיופיה מכיל את ההווה הירוק, השקט, ואת העבר הרקבובי. שלוותם מופרת בנוכחות זוג צעיר, הבעל מעיק בהתנהגות כפייתית. טרגדיה תצמח עד פקיעה על שפת התעלה. סיפור המדבר בשפתו של צווייג, שאפלת הנפש שבה ועולה בכתביו; "חנות הספרים של הסופרים" מאת מיכאיל אוסורגין (מרוסית: מרט וינטראוב). כרוניקה מנחמת על יוזמה מוסקבאית של קומץ סופרים בימי השלטון הקומוניסטי שלאחר המהפכה. 1918, וכדי לשמר את הספרות בימי צנזורה וסגירת עסקים פרטיים, החבורה מייסדת חנות עם ריח של ספרים. אנשים מתכנסים שם כדי לדבר על אמנות, פילוסופיה. הסופרים, שלומיאלים שכמותם, לא יודעים לקשור חבל לאריזה, אבל יודעים הכל על קלאסיקה ועל סיוע לאינטלקטואלים רעבים; "פרנסוס על גלגלים" מאת כריסטופר מורלי (מאנגלית: יהונתן דיין). "הלוויתן" מאת יוזף רות (מגרמנית: גדי גולדברג). "הנער האבוד", מאת תומס וולף (מאנגלית: עודד וולקשטיין):  "החלונות עוררו בו מחשבה על ירכתיה של חנות באמריקה, כל חנות באמריקה (...) ממש כפי שהדברים נראו באמריקה מאז ומעולם".