תהליך מרתק עובר גאלי גיי הסבל, גיבור "אדם הוא אדם", מחזהו של ברטולט ברכט (תרגום: יצחק לאור), שעלה בימים אלה על במת תיאטרון החאן הירושלמי. "כביכול אנחנו מקבלים כאן אדם מסוים, עושים לו סוג של דליט, כלומר מוחקים את מה שהיה, עם האוטוביוגרפיה והזיכרון שלו, ומכל זה עולה אדם חדש", מתאר את המהפך יוסי עיני, המגלם להפליא את הדמות. "לאחר שהכל נמחק לו, לא נשאר לו אלא להתכחש לעצמו, כשהוא הופך למעין מפלצת, שהיא חיית מלחמה יותר מכל החיילים. גאלי גיי, אאוטסיידר מטבעו, הוא אדם עממי מאוד, פשוט, נאיבי וסתגלן, שבשעה שהוא בסך הכל רוצה להביא אוכל הביתה, החיים, בבת אחת, מתהפכים לו. הוא חושב להרוויח משהו מהמצב שבו הוא מסתבך ומאבד הכל, אפילו את זהותו. זה מה שקורה לאדם הקטן, שבעודו מתפתה לעשות קומבינות, נופל בפח".



לעיני היכרות ממושכת עם גאלי גיי. "הכרתי אותו כבר לפני למעלה מ־20 שנה, כששיחקתי אותו לראשונה כתלמיד למשחק בבית צבי, בבימויו של דוד ברגמן", מעיד עיני. "שם התוודעתי לדמות והתאהבתי בה. תמיד היה לי בראש שמתישהו אני צריך לחזור לאיש הזה, שבנאיביות שלו, עם רצונו לשרוד את החיים, עורר בי געגוע כלפיו".
 
שמרת את הגעגוע הזה לעצמך?

"לא. כבר לפני כמה שנים הצעתי למיקי גורביץ', המנהל האמנותי שלנו, להעלות את המחזה, אבל אז זה לא הסתדר. עכשיו, כשהוצע לי התפקיד, בבימויו של סיני פתר, הייתי מאושר. מבחינתי זה סוג של סגירת מעגל, סוג של בגרות והבנה אחרת את הדמות. אני כבר לא הסטודנט שהייתי אז ואני רואה את הדברים בראייה מפוכחת יותר. זה מביא גאלי גיי אחר, עם יותר אירוניה, שתצא החוצה ותבעט בקהל".
"בקהל"?!
 
"אכן, כך כתב ברכט בהקשר הזה: 'לפני שאתם מראים איך אדם עושה מעשה בגידה, או שמא קנאה אוחזת אותו, או שהוא מסכם עסקה, מה שקורה לגאלי גיי יותר מפעם במהלך העלילה, תעיפו מבט על הצופה. כלומר, כאן תשברו את 'הקיר הרביעי' של התיאטרון, תוך הצגת הסיטואציה במהלך התרחשותה, כשבה גאלי גיי הוא מעין 'מאכער', הפועל תוך כדי המלחמה".
 
עד כמה המחזה הזה אקטואלי כעת בעיניך?
"טוב שלא העלינו אותו לפי כמה שנים, כשפניתי למיקי (גורביץ'), כי יש לו כעת רלוונטיות מזעזעת עם כל האכזריות של הכיבוש וההוצאה להורג, עיין ערך דאעש, לצד אפקט העדר, כשהוא עושה דברים שהוא לא ממש רוצה בהם, מוחק את ה'אני' שלו וקדימה - לקרב!".
 
אפשר להשוות בין גאלי גיי לנבות היזרעאלי, שאתה משחק זה מכבר בהצגת "אוכלים"?
"נבות עוד יותר מושפל ממנו, ובסוף הוא מוצא להורג בסקילה באבנים. אצל גאלי גיי רק מביימים הוצאה להורג. הנאיביות היא החוט המקשר בין שתי הדמויות השונות, כשאחריה באה בגידת החברים, או החברים כביכול".
 
ואיך היה להיכנס לנעליים הגדולות של יוסי בנאי בתפקיד בוגו בהצגת "הצוענים של יפו", שגם בה אתה מופיע במקביל?
"אני לא מחפש להיכנס לנעליים של מישהו אחר. כבודו של יוסי בנאי במקומו מונח, מה גם שאני משוגע על השחקן הזה, אבל אני תמיד בנעליים שלי, ומשתדל עד כמה שאפשר לצעוד בהן, בלי מחשבות אחרות, שרק יכולות להפריע בעבודה. אם הזכרת את 'הצוענים של יפו', אני מאוד אוהב את התיאטרון הפנטסטי שיצר נסים אלוני, ולכן כיף בשבילי לשוט במחוזות שלו, גם אם לא הכל ברור בהם. זהו אלוני, שהיה מחזאי גדול. לצדו אני נהנה להתמודד עם הצגת 'המחיצה' של הסופרת עינת יקיר, מחזאית חדשה, המביאה ריאליה צבועה בצבעים פנטסטיים. בחזרות על 'המחיצה' הייתה לי הזכות לעבוד לראשונה עם איש תיאטרון ענק מסוגו של עודד קוטלר, במאי המעניק לשחקנים שלו חופש יצירתי וסומך עליהם מאוד, תוך כדי עבודה חסרת אגו וחסרת מאבקים".
 

שבוי בקסם

עיני, תושב גבעתיים, נשוי מ־98' לשחקנית החאן עירית פשטן. "אנחנו בוגרי אותה כיתה בבית צבי, באותו תיאטרון, אבל מאז ימי 'הקמצן' העליזים של מולייר אנחנו נמנעים מלשחק יחד, כי לוגיסטית זה לא מסתדר עם הבית", הוא מבהיר. "לפחות אחד מאיתנו אמור להיות עם שלושת הבנים שלנו. בהקשר הזה אנחנו זוכים להבנה רבה מצד החאן, מה גם שהתיאטרון מהווה אצלנו חלק בלתי נפרד מהבית". 
 
הוא גדל בקריית מוצקין, שבה שיחק כדוריד וחדל מפני ש"לא צמחתי יותר מדי לגובה, וגם לא רציתי להיפצע בספורט הדי נוקשה הזה". ואז? – "אז הלכתי לחוג לתיאטרון ונשביתי בקסם". וההמשך? "אם במשפחה ציפו שיצא ממני מהנדס או משהו כזה, הם קיבלו משהו אחר. עם הזמן למדו לפרגן".
 
עיני, שבצבא שירת כנח"לאי, הופיע בתפקידים ראשיים בתקופת לימודיו בבית צבי ובדרך משם להבימה עבד שנה בהובלות, לפני שהצטרף לקבוצת צעירי הבימה. תפקידו הגדול שם היה אצדק ב"מעגל הגיר הקווקזי", מחזה הלהיט מאת ברכט, יוצר "אדם הוא אדם".
 
הוא שמח להיקלט לפני 16 שנה בחאן. "אני מאוד אוהב מסגרת להקתית", הוא מציין. "לבד מהביטחון בעבודה, יש לי פרטנרים שאני עובד איתם כבר שנים. החברים בעבודה הם גם החברים בחיים".
 
ממשיכים לדוג ביחד?
"בטח! אני ראש מחלקת הדיג אצלנו בתיאטרון. מעבר לדיג עצמו, שהוא תרפיה נחמדה והאפשרות להביא דגים הביתה, אני חולה על הים מגיל אפס ובעבר גם אהבתי לגלוש גלים. יש משהו עוצמתי בים, שאני רואה בו את הטבע במלוא התגלמותו. חוץ מזה יש לי רישיון כסקיפר, אם כי לא כל כך מזדמן לי לצאת להפלגות".
 
"אדם הוא אדם", 8.2, שני, 20:30, תיאטרון החאן, ירושלים