הטענות נגד משה איבגי, בין שהן מוצדקות ובין שלא, פתחו צוהר לבעיה האמיתית והמדממת של הטרדות מיניות באזורי הקולנוע והתיאטרון. דברים שהתרחשו תמיד, ומתרחשים גם עכשיו.
עבור מרבית האנשים, שאינם מכירים את הדינמיקה של חדרי חזרות, סטים של סרטי קולנוע וטלוויזיה וכו', העניינים נראים די פשוטים. בדיוק כמו שלבוס במשרד אסור לשים יד על המזכירה שלו, כך גם לשחקן ראשי אסור לגפף שחקנית מתחילה נגד רצונה. אבל זהו, שמדובר בדינמיקה אחרת לגמרי, שבה השחור והלבן טבולים בהרבה מאוד אפור. אני לא טוען, חלילה, שהטרדה מינית היא עניין לגיטימי בעולמות האלה. או בכל עולם אחר. אבל חשוב להבין גם את הנסיבות המאוד ספציפיות של התחום. ואני אסביר.
על סט של סרט, או בחזרות אינטנסיביות להצגת תיאטרון, העולם החיצוני פשוט נעלם. במקומו נוצר עולם חדש, פנימי, עם חוקים ושליטים משלו. בעולם הזה יש דמויות דומיננטיות, בדרך כלל הבמאי והשחקן הראשי. דמויות התובעות צייתנות כמעט מוחלטת. עיוורת.
זה נשמע מקומם, אבל לא פעם הכרחי. תהליך כזה, בדומה לטירונות, מצריך סוג של שבירה ובנייה מחדש, כדי להפוך קבוצה של אגואים גדולים, הזרים זה לזה, לחבורה מגובשת ההולכת על פי החזון של הבמאי. ובתהליך כזה מתרחשים לא פעם דברים לא נעימים. במובן הפיזי והנפשי. שים בראש המערכת אדם שאינו מיומן או רגיש מספיק, וקיבלת מתכון לאסון.
וישנו עניין המגע הגופני. למישהו מבחוץ זה נראה כמעט בלתי נתפס. אנשים שלפני זמן קצר לא הכירו כלל נדרשים להתגפף באופן הכי אינטימי, ועוד לעשות את זה בדרך משכנעת ככל האפשר. כדי להגיע ליכולת הזאת הם צריכים לפתח מיומנויות שונות, ובאופן כללי להתייחס למגע פיזי בצורה הרבה פחות רגישה וקדושה מהדרך שבה מרבית האנשים תופסים אותו.
לא פלא שבבתי ספר למשחק עובדים כבר מהשלבים הראשונים על הסרת מחיצות. בכל המובנים. וככל שהתלמיד מוכיח יותר פתיחות ושחרור, כך הוא יותר מפורגן. בהתאמה, גם הסקס המזדמן בין התלמידים הופך למשהו הרבה יותר שכיח. משהו שלא באמת מתרגשים ממנו.
עם סיום הלימודים, כשהם יוצאים לעולם האמיתי, השחקנים מגלים שהעניינים רק מחריפים. קחו לדוגמה את המעמד המכונה אודישן. שחקנית צעירה נכנסת לחדר קטן, ומולה יושבים - בדרך כלל - מספר גברים. הבמאי, המפיק, המלהק. היא יודעת היטב שעל התפקיד מתמודדות לא מעט שחקניות אחרות. והיא גם יודעת שאחד הקריטריונים לבחירה - אפילו אם הוא לא מודע או מוצהר - הוא עד כמה תמצא חן בעיני הבוחנים, כאישה. זה כמעט בלתי נמנע. ואז היא נדרשת, בעצם, לסוג של מלאכת פיתוי. הייתי בלא מעט אודישנים בחיי, בצד הבוחן. מעולם לא הרגשתי כל כך מוחמא.
ואז, כשהיא כבר זוכה בתפקיד, מתחילות החזרות. אם התפקיד שלה מצריך סצנות אינטימיות, היא תחזור עליהן שוב ושוב עם פרטנר שייתכן שלא הכירה כלל, למול עיניו הבוחנות של הבמאי ולעתים גם של אחרים. וכדי שהיא תבצע את הסצנות באופן אמין, היא חייבת קצת להתאהב בפרטנר שלה, ולשכנע את עצמה שהיא אכן נמשכת אליו. בקיצור - גבולות דקים. לפעמים בלתי אפשריים.
על הרקע הזה, היכולת של כל גורם חזק בהפקה לנצל את המצב כדי להשיג טובות הנאה מיניות משחקנית צעירה (או שחקן) היא גבוהה מאוד. וזה עוד לפני שהגענו לעובדה שמדובר בתעשייה קטנה, שבה כולם מכירים את כולם ואף אחת לא רוצה שייווצר לה שם של “בעייתית".
אז מה אני אומר, בעצם? החוק חייב להיאכף גם בתחום הזה, עם כל הקושי שבעניין. אין ויכוח. אבל אתם, שמתכוונים להירשם ללימודי משחק, דעו מראש
לאן אתם מכניסים את עצמכם. ענף שבו הגבולות מטושטשים. מקום שמתאים רק למישהו שכבר יש לו מספיק ביטחון עצמי ואופי מגובש כדי להגיד “לא". כי זאת מילה שצריך להשתמש בה בתדירות גבוהה. גם לעצמך.
על הסכין
2. אם "TO PIMP A BUTTERFLY", אלבום המופת של קנדריק לאמאר מהשנה החולפת עוד לא שכנע אתכם שמדובר בגאון מוזיקלי אמיתי, אתם חייבים לצפות בהופעה שלו מתוך טקס הגראמי שנערך השבוע. אמן היפ הופ שמשלב כריזמה, זעם, אינטליגנציה והרבה מאוד גיוון מוזיקלי (בהופעה, למשל, היה דגש על מקצבים אפריקאיים). ללא ספק, האמן הכי מלהיב של הרגע.
3. ונישאר בגראמי (שהיה משמים למדי השנה). ליידי גאגא היא בדרך כלל לא כוס התה שלי (או קוקטייל צבעוני באופן מוגזם, במקרה שלה). אבל מחרוזת שירי דיוויד בואי שהיא ביצעה בטקס הוכיחה שוב שמדובר בפרפורמרית ענקית, ובקרובת משפחה מטפורית של הענק המנוח. משהו בדמות האניגמטית ומחליפת הזהויות שלה התחבר בול בפוני למורשת בואי.