כששושי זייד האשכנזייה, אשת חינוך מזה 30 שנה, חזתה לפני 22 שנה באירועי יהוד שהסעירו את המדינה, היא ביקרה שם ביוזמתה. הפער שגילתה בין דיווחי התקשורת העוינים ובין זעקתו של הרב עוזי משולם וצאן מרעיתו על פשע ממסדי מאורגן של חטיפת תינוקות גרם לה להפשיל שרוולים ולחקור לעומק בכוחות עצמה.
התוצאה: "הילד עדיין איננו", ספר שבו מגוללת זייד מחדש את השאלות הבלתי נתפסות בפרשה: כמה ילדים נעלמו? כמה אומצו וכמה נפטרו בבתי החולים? מדוע נשלחו צווי גיוס לילדים "מתים", כביכול? ומדוע יש סטייה של אלפים בין המספרים?
וגם: כל הסיבות לשתיקת התימנים, קשר השתיקה של הממסד הישראלי, הצנזורה העצמית שגזרה על עצמה התקשורת הישראלית, ומה כבל את ידיהם של שלוש ועדות חקירה שקיבלו כתב מינוי ממשלתי לחקור את הפרשה: ועדת בהלול-מיקובסקי, ועדת שלגי וועדת קדמי; מה מסתתר בפרוטוקולים החסויים של ועדות החקירה; וכמובן, מה עלה בגורלם של האימוצים ה"מזדמנים". בספר יש גם התייחסות לשאלה מדוע הילדים המאומצים אינם מתגלים או מתארגנים.
מה דחף אותך לחקור תעלומה שכביכול נראית כמו "שטח צבאי סגור"?
"בתי נישאה ב-88' לתלמיד של הרב עוזי משולם. כשפרצו אירועי יהוד ב-1994, שמעתי לראשונה על פרשת חטיפת אלפי ילדים ומכירתם בכסף. לא יכולתי להבין מאיפה צצים רעיונות כאלו, כעס על המדינה והאשמות שנראו הזויות.
"אירועי יהוד נמשכו כחודשיים, ובמהלכם ביקרתי שם שלוש פעמים. באתי לשכנע אותם לעזוב את המקום ולדבר על דרכי מחאה במדינה דמוקרטית. בכל פעם שהייתי שם הרגשתי פער עצום בין מה שראיתי לדיווח התקשורתי-משטרתי העוין".
ממתי זה מעסיק אותך והאם עיתוי פרסום הספר דווקא עכשיו, כשהנושא בכותרות, מקרי?
"זה התחיל באירועי יהוד. אמונתם הטוטאלית של אנשי עוזי משולם, שאכן נעשתה נבלה בישראל, הביאה אותי להתחיל לשאול וללמוד מה היה כאן בשנותיה הראשונות של המדינה.
"הכרתי עשרות משפחות עם סיפורים דומים ונוראים על ילדים שנחטפו. התוודעתי לעובדה שיש ועדה שיושבת כבר שש שנים, ואחרי שיחה ארוכה עם חוקר מטעמה, היה ברור לי שהוא מחפה ומטייח. השיחה התקיימה בגנזך המדינה, והתחושה בסיומה הייתה שאני נמצאת בלב הממסד ומשקרים לי".
ניסית לצאת עם זה לתקשורת?
"התקשורת תרמה את חלקה לערעור הביטחון שלי. זוהי תקשורת מגמתית שלא מוכנה לדבר על הפרשה. הייתי אמורה להתראיין אצל רפי רשף ודן מרגלית. התעקשתי שקודם אדבר על מה שגיליתי בפרשה, ואחר כך שישאלו מה שהם רוצים על ה'כת'. בתגובה הראיונות בוטלו. התשובה שקיבלתי הייתה: 'העם רווי בילדי תימן'. אמרתי: 'אני העם, ועד לפני שלושה שבועות לא ידעתי כלום'. גם זה לא עזר. לא רצו לשמוע ולהשמיע מה גיליתי. פניתי לרשויות בכל דרך. טענתי בתוקף שחייבים להקשיב למחאה, שמתעסקים כאן בדיני נפשות. אבל ללא הואיל. הסיפורים ששמעתי שאבו אותי. הרגשתי כאב ותסכול נורא. העדויות ששמעתי בוועדת החקירה היו מצמררות. הדיווח התקשורתי היה מועט והנושא ירד מהר מאוד מסדר היום".
ובכל זאת לא הרמת ידיים.
"שיניתי כיוון ועשיתי תואר שני בלימודי ארץ ישראל. נושא המחקר שלי היה יחס הממסד לפרשה. גיליתי שלא התייחסו לתלונות שהגיעו בזמן אמת. נדהמתי לגלות עד כמה ה'היעלמות' ו'האימוצים' היו ידועים לכל. השופט ד"ר שניאור זלמן חשין כתב ב-1955: "למרבה המבוכה ניתנים צווי אימוץ בדרך של פיקציה, עיקוף והערמה'.
"מחאת המשפחות שנחטפו להם ילדים, ודרישתן לוועדת חקירה ממלכתית, התחילו כבר ב-1965. הממסד שיטה בהם, והקים שתי ועדות בדיקה ללא סמכויות. התברר שהרב עוזי משולם דווקא פעל בדרכים דמוקרטיות ודרש דיונים בכנסת, חצי שנה לפני אירועי יהוד. התקשורת הייתה מודעת לפעילות זאת. הציבור לא.
"ליו"ר ועדת החקירה הממלכתית נבחר שופט מבוגר ועייף (יהודה כהן), שאף חתם בזמנו על צווי אימוץ. הוא התפטר אחרי ארבע שנים וחצי והשופט יעקב קדמי מונה במקומו. נפגשתי עם השופט קדמי בשתי פגישות ארוכות, והבנתי שגם הוועדה הזאת לא תחשוף את האמת. הוועדה התנהלה באטיות. היו שיבושי הליכי חקירה. עדים לא הגיעו להעיד. והוועדה לא ניצלה סמכויותיה כוועדת חקירה. העדויות החשובות ניתנו בדלתיים סגורות. התחלתי את מסעי בביטחון מוחלט שלא היה ולא נברא, ולצערי הרב התבדיתי. חייתי בתחושה שהמדינה בגדה בי".
יש קשר בין הוצאתו המחודשת של הספר לעליית הפרשה לכותרות?
"הוצאתי את 'הילד איננו' ב-2001. בשנים שחלפו העברתי הרצאות, כתבתי מאמרים והשתתפתי בכנסים. קיבלתי תשובה מגנזך המדינה על שתי עדויות של אנשי ציבור שחסויות ל-70 שנה. פרסמתי את הדברים, אך הם לא זכו לשום הד תקשורתי. לפני כשנה התחלתי לכתוב פרק נוסף בספרי.
"הספר החדש, 'הילד עדיין איננו', הוא הוצאה מורחבת של הספר הקודם. הוא עמד להתפרסם לפני כשלושה חודשים, אך ההוצאה נדחתה קצת, לרגל הקמת עמותת 'אחים וקיימים' שלקחה על עצמה לטפל בפרשה. שינוי היחס של התקשורת לפרשה בא לי בהפתעה מוחלטת. העיתוי הוא פשוט מזל".
את אומרת שהספר בא לעשות סדר בהשתלשלות הפרשה. למה הכוונה?
"אחרי שהרציתי מול אלפי אנשים, אני חייבת להודות שהציבור לא יודע כלום על הנושא. אפילו בימים אלו, כשפורסם שדוח הוועדה ייסרק בספרייה הלאומית, אנשים הבינו שזהו – בוטל החיסיון. והרי ברור שלא היא. אבל התקשורת השתנתה. מקשיבים לנו באמפתיה. אי אפשר יותר לצייר אותנו כהזויים, או בעלי 'דמיון מזרחי'. חיסיון של 70 שנה - כלומר 120 שנה מאז התרחשות האירועים - מעמיד כל אדם הגיוני בפני תובנה ברורה שמדובר בקשר שתיקה אחד גדול".