לורי אנדרסון יושבת ליד השולחן בבית המלון, מסתכלת בצג הנייד ושואלת אם יש לנו מושג מה פירוש האותיות הבאות ‘S-A-B-I-C-H’. לוקח כמה שניות עד שאנחנו מבינים. “את מתכוונת לסביח?” “כן”, היא מהנהנת בהתלהבות. אפילו המליצו לה על מקום ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב. כן, אנחנו מדברים על לורי אנדרסון. בכבודה ובעצמה.
הפרס מוענק לשמונה אנשי מדע ואמנים על תרומתם למען האנושות ויחסי הידידות בין העמים, בלי הבדלי אזרחות, גזע, צבע, דת, מין או השקפה פוליטית.
לפי החלטת אנשי קרן וולף, הפרס מוענק לאנדרסון בגזכות הרדיקליות והאוונגרדיות שבלב יצירתה, תכונות המעוררות השראה באחרים. “כבוד גדול לזכות, בכלל לא ציפיתי לזה”, היא מתנצלת, “כשמדינה או קבוצה מחליטה להכיר ביכולותיך, זה תמיד מדהים, הם הרי לא היו חייבים”.
אנדרסון, שחגגה בשבוע שעבר יום הולדת 70, יודעת בדיוק מה אומר בואה לישראל בימים אלה, כשתנועת ה־BDS ורוג’ר ווטרס משקיפים על רשימת הנכנסים. “רוג’ר ווטרס צריך לעשות את מה שהוא מאמין בו”, היא אומרת, “רק שנמאס לי מקביעת עובדות: ‘אתה צודק, אתה טועה’. בחייכם, לזה יש דעה וגם לי. אנחנו אנשים חופשיים, ואנשים חופשיים להגיד ‘אתה משוגע’. אני אוהבת לבוא לכאן, יש לי הרבה חברים, הרבה זיכרונות. ב־91’, למשל, המפיק של ההופעה בישראל שאל ‘רוצה להכניס לייזר להופעה שלך?’ אמרתי ‘לא’, והוא המשיך, עשה הדגמה. זה היה מדהים - מנהרות אור, צורות משונות. כל מה שהיה לא חוקי בארצות הברית, הרי אתה לא יכול לסנוור אנשים בלייזר. עשינו את זה בהופעה. לא יכולתי להרשות לעצמי לעשות את זה בשום מקום אחר חוץ מבתל אביב”.
לאנדרסון יש כעת תוכנית לקדם את היחסים ההולכים ומתערערים בין המדינות. “קוראים לה ‘הפדרציה’”, היא מסבירה, “זה אולי נשמע קצת ‘מסע בין כוכבים’, אבל זה לא. אני נוסעת בדרכים שהן עירוניות ופוגשת מוזיקאים, רקדנים, אנשי תיאטרון. אם אני טסה לספרד אני אומרת ‘מדריד’. לכן דרכים תרבותיות מחוברות לערים. עכשיו כשמדברים על סגירת ארצות הברית בפני רבים, ואני רוצה לשמור את הדרכים התרבותיות פתוחות. מקווה לראות גם בישראל אנשים שיצטרפו ויחזקו את הקשרים, הרי לפעמים אתה לא צריך לעשות מה שהמדינה עושה. עכשיו בארצות הברית יש ערים שמצטרפות מרצונן להסכם האקלים. יש הבדל בין תל אביב לירושלים, תחומי עניין שונים”.
השקט והצניעות שלה אולי מגיעים מכך שאנדרסון היא בודהיסטית. “בודהיסט ואמן הם אותו דבר”, היא אומרת, “אין אוטוריטה, מישהו שאומר לך מה לעשות. אף אחד לא שופט אותך. אתה צריך לחשוב בשביל עצמך. בבודהיזם אתה הבודהה. רוב האנשים לא רוצים להיות, הם רוצים שמישהו יגיד ‘שב ושתוק’. אני תמיד נמשכתי לבודהיזם. חושבת שהפעם הראשונה הייתה כשהייתי בשנות ה־20 שלי. חבר סיפר שהיה מאוד לא בפוקוס, וזה שחרר לו את המוח. באתי למורה ואמרתי שגם אני רוצה מוח חופשי. הוא ענה ‘את כאן בגלל כאב’. אמרתי שלא, והוא המשיך להתעקש. אחרי זה הבנתי שהכל בא מכאב. קנאה כואבת בחזה, פחד בבטן, בזמן כעס הלסת שלך מתעוותת. בודהיזם זה למצוא את הדברים שמפריעים פיזית ולשחרר. זו פילוסופיה מבחינתי. אני היום בן אדם שונה”.
כשבן זוגה לו ריד נפטר לפני ארבע שנים אחרי השתלת כבד כושלת, אנדרסון קיימה את הבארדו, תקופה בת 49 ימים, שבה לפי הבודהיזם הטיבטי, המת עדיין בתהליכי מעבר, ויש אפשרות לתקשר איתו. “אין גן עדן, אין המשכיות, אבל האנרגיה של היצור החי לא נעלמת כל כך מהר”, היא מסבירה, “אלה ימים שאפשר לדמיין, לדבר. זה היה הגיוני מבחינתי. כל דת יש לה סיפור משלה לגבי לאן אנחנו הולכים מכאן”.
התרעות פיקוד העורף