הממלכה המתפרקת: רוח רעה מנשבת הקיץ בריטניה

"אם אתה רוצה לראות כיצד מתים העניים, בוא למגדל גרנפל", כתב המשורר בן אוקרי. העניים, לא רחוק מלב לונדון, נשרפו למוות במגדל מוזנח, קפצו אל מותם והשליכו את ילדיהם מהקומות העליונות. הם נחנקו בחדר המדרגות ללא יציאת חירום או מתו בשנתם כשלהבות ענק בגובה עשרות מטרים עטפו את הבניין, ללא אזעקה או אמצעי כיבוי אש.

העניים מתו כשמקרר עלה באש באחת הדירות בקומה הרביעית ב–14 ביוני. האירוע הלא נדיר הזה היה אמור להסתיים בשריפה מקומית בדירה אחת. ואכן, מכבי האש הצליחו להשתלט על השריפה בדירה הזו, אבל האש התפשטה לחיפוי החיצוני של קירות המגדל, שנדלק והעלה באש את המבנה כולו. הציפוי הדליק הוסף מטעמי חיסכון באנרגיה ואסתטיקה לפני כמה שנים והפך את המגדל, כמו מאות בניינים אחרים ברחבי בריטניה, למלכודת מוות פוטנציאלית.

כיום ידוע על 80 הרוגים, אבל המספר צפוי לעלות. כשמבקשים לבחון כיצד מתו העניים, ניתן להרגיש את האדמה הלונדונית נעה בחוסר מנוחה. זוהי שכונה מעורבת ונעימה במערב לונדון, שגובלת באזורים מבוססים ובכמה מהשכונות היקרות ביותר בעיר. מגדלים של דיור ציבורי נושקים לבתים פרטיים, והכל בצל אותה קופסת גפרורים שרופה.

המראה של המגדל השרוף מבעית. מבניין בן 24 קומות שבו חיו עשרות משפחות נותר רק שלד שחור, מסגרות חלונות שהתעקמו בחום של אלף מעלות ושרידי אותו חיפוי קטלני. זוהי פיסת מוות מחרידה באמצע הבירה האנגלית. לפני קצת יותר מחודש הבניין שקק חיים, ועל פי ההערכות כ–350 איש חיו בו. היום הוא זירת חקירות שימשיך להשפיע על המערכת הפוליטית לשנים רבות.

מתחת לגשר הגדול הנושא את הדרך הראשית מערבה ישנו גרפיטי ענק הקורא לחקירת האסון. מאות דפים מודבקים בכל מקום אפשרי ובהם נראים נעדרים לצד פוסטרים אחרים לזכר המתים וכמה פלקטים בשם “הנרצחים". אלפי שרידים של נרות וזרי פרחים מרוכזים מתחת לגשר הגדול, וקדושים שונים מדתות רבות נקראים לעזור לחללים.

ברחובות הצמודים למגדל, לצד מחסומי המשטרה, נראים סרטים צהובים לאות הזדהות עם הנעדרים, לבבות צהובים שנסרגו על ידי מתנדבות, וערימות זרים טריים ויבשים. לצד חולצות כדורגל מרחבי בריטניה ניתן למצוא פלקטים פוליטיים הקוראים לחקור את החברה שניהלה את המגדל, האשמות נגד המפלגה השמרנית שהמועצה המקומית הייתה בשליטתה במשך שנים רבות וכוחות הקפיטליזם. במכונית ליד הכניסה ישבה אישה וצבעה את ציפורני בהונות רגליה בלכה אדומה, אבל החיים לא נמשכים כרגיל ליד גרנפל. גם ביום ראשון שקט ושטוף שמש ניתן לחוש את הזעם המצטבר.

ביום חם שכזה שתלה חבורת מתנדבים צמחים בגינה המשקיפה לעבר המגדל. “גרתי באזור במשך שנים רבות ואני מכיר כל סמטה כאן", מספר טוני. הוא יליד טרינידד שאף על פי שעבר לגור באסקס, עדיין מרגיש חלק מהקהילה המקומית. “החבר הטוב ביותר שלי נעדר", הוא אומר ומצביע על פוסטר, “ואנחנו כולנו מתנדבים. אין לנו קשר למועצה או לאף גוף. אנחנו רוצים להקים כאן גינת זיכרון לזכר המתים ומבקשים שייעשה צדק".

נגמרה הסובלנות
ביום ראשון לפני שבוע התפרסמו שלוש כותרות ראשיות. ה"סנדיי טלגרף" השמרני דיווח על איומים והטרדות של חברי פרלמנט של המפלגה השמרנית במהלך מערכת הבחירות האחרונה. ב"סנדיי מייל" הימני נכתב ש"ג'רמי קורבין עשוי להציל את הברקזיט", ואילו ב"אינדפנדנט" השמאלני דווח על עלייה גדולה במספר פשעי השנאה בבריטניה. זהו מדגם מייצג של קיץ 2017.

כמעט מדי יום מופיעות כותרות המדווחות על רוח רעה הנושבת במדינה, על החשש הגדול מהברקזיט ועל עליבות המערכת הפוליטית. לפני חמש שנים אירחה בריטניה את המשחקים האולימפיים בלונדון. המטרה הייתה לשקם חלקים גדולים במזרח לונדון ובעיקר להציג לעולם את העיר, אנגליה ובריטניה המודרניות. המשימה הושגה.

במשך חודש של משחקים לונדון הייתה מוקד של איכות ספורטיבית, ארגון מופתי ורוח טובה. אלפי מתנדבים הפכו את המשחקים לנעימים וקלים להתמצאות עבור המבקרים, ההוצאות לא חרגו מהתקציב (פחות או יותר), והפארק האולימפי הגדול היה מוקד של אחווה עולמית ובעיקר אירופית. ברכבת התחתית יכולת לראות מקומיים ומבקרים חושפים את זהותם הלאומית בגאווה, בריטים ממוצא הודי בדרך לתחרויות עם יוניון ג'ק גדול, אירים תושבי לונדון נרגשים בדרך לגמר האגרוף ומדליית הזהב היחידה שלהם, ואין ספור פולנים, הונגרים, ניו זילנדים, אוסטרלים ובעצם כל מדינה בתבל. כולם החליפו חוויות בדרך לאתרים או בדרך הביתה.

נדמה שמעולם לא היו לונדון והלונדונים מכל העולם כל כך גאים בעצמם, ובצדק. אלה היו ימים שבהם פוליטיקה, כל עוד מעמדך הכלכלי היה בטוח, עניינה מעט מאוד אנשים. העיר נראתה כמגדל בבל מודרני ומצליח. פתוחה, סובלנית ומשגשגת הודות לפתיחות ולשפע התרבויות שבה.

זה היה רק לפני חמש שנים. מאז הכריזה תרזה מיי, ראש ממשלת בריטניה, ש"אם אתה חושב שאתה אזרח העולם, אתה אזרח של שום מקום".

הכל יהיה בסדר
מנצ'סטר, 24 במאי השנה. בגני פיקדילי במרכז העיר ישבו אנשים ונהנו מקרני השמש הראשונות של השנה. באסקר ניגן את “שלוש ציפורים קטנות", של בוב מארלי ואנשים הנהנו איתו את שורת המחץ: “אל דאגה, הכל יהיה בסדר". שני מתנדבים עירוניים צעירים חצו את הכיכר וסיפרו ש"הכל בסדר בעיר היום. השמש נהדרת. מה רע?".

כמה קילומטרים משם, באצטדיון איתיחאד של מנצ'סטר סיטי, נפתח מרכז טיפול בנפגעי הפיגוע הגדול במנצ'סטר ארנה. תושב מנצ'סטר ממוצא לובי שהוריו קיבלו מקלט בעיר, מצויד במטען נפץ כבד, התפוצץ ביציאה מהאולם הגדול שבו נערכה הופעה של הזמרת אריאנה גרנדה. 22 איש נהרגו.

למוחרת בכנסיית סנט אן האנגליקנית במרכז העיר חתמו תושבים בספר הניחומים והניחו זרי פרחים בדמעות. חלקם היו בהופעה, כמו משפחה שהגיעה עם בת שאיבדה את חברתה הטובה ביותר. עשרות זרי הפרחים הונחו לאורך הקיר, עד שבאה המשטרה והזיזה אותם אל המדרחוב עצמו כדי "לא לפגוע בבני דתות אחרים", על פי נייג'ל אשוורת, הכומר של הכנסייה שרתח למשמע ההוראה.

צוותי צילום מרחבי העולם התמקמו וחיכו לעצרת ההמונים בכיכר המרכזית בעיר וצילמו כל הנחת זר. ברקע נשמעו הדים של להקת רגאיי שניגנה ברחוב המקביל. הקו בין איפוק להכחשה, בין נחישות לאטימות, הפך לקשה להבחנה. “מוזר כמה שהיום הזה נורמלי", אמרה לי המוכרת בחנות הטבע ליד הכנסייה. “מוזר ועצוב".

באותו ערב נערכה עצרת המונים ומאוחר יותר הופעה גדולה לזכר הקורבנות, שבה הופגנו יותר רגשות, ובכל זאת, לעיניים לא אנגליות נראה היה שהעיר לא עיכלה את גודל המכה. ראש הממשלה מיי הכריזה על מצב חירום, וחיילים התפרסו ברחובות, אבל בתקשורת וברשתות החברתיות טענו שמדובר בניצול האסון לתעמולת בחירות, כשבועיים לפני פתיחת הקלפיות. היו גם כאלו שטענו שהיא אפשרה את ביצוע הפיגוע למטרותיה.

“זה היה מוזר", אמרתי לעמיתים אנגלים באולם העיתונות של האצטדיון הלאומי בקארדיף כשעתיים לפני תחילת משחק גמר ליגת האלופות בין ריאל מדריד ליובנטוס ב–3 ביוני. הייתי מצפה לכעס ולעצב, אבל כולם היו עסוקים בגישת "החיים צריכים להימשך".

“צפיתי בהופעה והסתכלתי על הילדות והאמהות והגייז בקהל וחשבתי שזה אולי מעט קיטשי ואולי נאיבי וחלול בעיני אחרים. להמשיך בשגרה בכל מחיר זה לא התגובה הרגשית העמוקה ביותר, אבל זו הדרך שלנו ואני לא יכול לחושב על דרך אחרת", אמר לי חבר ועיתונאי בכיר ב"סנדיי טיימס".

“גם אני מאוד מעריך את הגישה הזו, אולם היא חייבת לבוא עם דיון פוליטי מעמיק ופתוח לכל הגישות וגם אבל כבד על ההרוגים. זה היה פיגוע שכוון נגד ילדות ונערות ואי אפשר להסתפק רק בהופעה לזכרן", אמרתי.

חמש שעות מאוחר יותר, אחרי המשחק, השערים והנפת הגביע החלו לזרום ידיעות על פיגוע בלונדון ברידג'. שבעה אנשים נדרסו ונטבחו על ידי שלושה מחבלים לונדונים מוסלמים. זה היה הפיגוע השלישי בארבעה חודשים. קדמה לו מתקפה על הפרלמנט, שבה נדרסו ארבעה בני אדם ונדקר למוות שוטר. בשנים האחרונות סוכלו 18 התארגנויות טרור חמורות על ידי כוחות הביטחון, אבל לנוכח המספר הגדול של חשודים הנמצאים במעקב, 3,500 על פי הערכות שונות, וחזרתם של לוחמי דאע"ש לבריטניה, זו רק שאלה של זמן עד שלא יצליחו לעצור פיגוע. ב–19 ביוני דרס אזרח וולשי חבורת מתפללים בפינסברי שבלונדון כנקמה והרג אדם אחד. לונדון 2012 נראתה רחוקה מתמיד.

איך זה קרה?
החודש לפני שנה התמנתה תרזה מיי לראש הממשלה. שרת הפנים לשעבר, בתו של כומר, נחשבה לפוליטיקאית אפורה יחסית אך הגונה, ישירה, וכדבריה למי שתהפוך את המפלגה השמרנית לפחות מרושעת. היא החלה את הקדנציה שלה בנאום מצוין ברחוב דאונינג ועוררה תקוות שתצליח לנווט את בריטניה בימים הקשים שצפוים לה.

דיוויד קמרון, קודמה, נטש את תפקידו בעקבות התמיכה בברקזיט במשאל העם. “קמרון הוא כמו נהג שנוהג במהירות באוטוסטרדה, ואז עוצר בפתאומיות וגורם לתאונת ענק מאחוריו, שממנה הוא יוצא ללא פגע. ואז הוא מסתכל בבית בכתבה על התאונה ואומר: ‘מעניין איך זה קרה'", צחק קומיקאי בתוכנית סאטירה.

אף על פי שעברה יותר משנה מאז משאל העם, נראה שהכביש המהיר עדיין חסום ומלא במכוניות מעוכות. המשימה הלאומית הגדולה ביותר בעת המודרנית היא הברקזיט. העזיבה תשפיע בכל היבט - חוקי, חברתי ומעשי - בחיים בבריטניה ונדרשת עבודה של מיליוני שעות מצד עובדי מדינה כדי להתכונן לרגע. המו"מ עם אירופה ושאר אומות העולם אף הוא צפוי להיות קשה ומעיק.

ברומפורד, עיר בת כמאה אלף תושבים בפאתיה המזרחיות של לונדון, כמעט 70% הצביעו בעד הברקזיט, מקום 11 במדינה. פט היא בעלת חנות ספרים משומשים. היא הסבירה לי לפני שנה מה קרה ברומפורד: “אם אתה רוצה לדעת מה הסיבה העיקרית לכך שאנשים כאן הצביעו כפי שהצביעו, אני אומר לך - מרירות. האנשים כאן כועסים ומאוכזבים מהממסד. יש תחושה שאנחנו לבד כאן, שאיש לא מקשיב לנו, שישנה התעלמות מהבעיות שלנו. לבריסל לא אכפת מאיתנו ולמען האמת אני בספק אם למישהו בווסטמינסטר אכפת ממה שקורה כאן.

“יש מספר סיבות, ואחת מהן היא התיעוב לבריסל. זהו גוף מושחת, לא דמוקרטי, שממציא תקנות ונהלים כל הזמן וחונק עסקים בבירוקרטיה. אנשים רוצים שבריטניה תשלוט בבריטניה ולא בריסל ושההגירה תהיה תחת שליטה. אני לא גזענית אבל המצב כרגע בלתי נסבל. היום כל בתי הספר מלאים בילדי מהגרים. יש כיתות שבהן כמעט כל התלמידים לא מדברים אנגלית. איזה חינוך אפשר לקבל שם? בבית החולים יש המתנה ארוכה לטיפולים. היום צריך לחכות שש שנים להחלפת ירך. גרתי כאן כל חיי, עבדתי ושילמתי מסים, ועכשיו כשאני זקוקה ליותר עזרה, הכל הולך למהגרים שלא תרמו דבר. לאנגלים אומרים שהם יכולים לגור אצל ההורים שלהם, אבל מהגרים עם שלושה ילדים זוכים לדיור ציבורי מיד.

“לפני שמונה שנים ערכו עבודות מקיפות בקניון וביום שהן הסתיימו ראיתי את אחד הפועלים בוכה. הוא, בנאי אנגלי, פוטר כי פועלים פולנים תופסים את מקומות העבודה שלו. אין לי שום דבר נגדם, הם אנשים חרוצים ועובדים קשה, אבל זה בא על חשבוננו. הם מוכנים לעבוד בחצי מחיר, הם חיים עשרה איש בדירה אחת ולכן מעסיקים אותם. הם לא מרוויחים הרבה ולכן זוכים לקצבאות. את מה שהם חוסכים הם שולחים בחזרה הביתה, ולכן הם לא תורמים לחברה כאן. אני יודעת שבריטניה זקוקה לידיים עובדות, אבל צריכה להיות הגבלה. לא ייתכן שנאפשר לרוצחים ואנסים להיכנס לכאן. האנשים כאן כל כך מרירים, וזו הייתה ההזדמנות שלהם למחות, ותאמין לי שהם ניצלו אותה. בבוקר, כשראיתי שניצחנו, בכיתי מרוב אושר. הרגשתי שהצלנו את המדינה".

החודש הסביר לי בעל פנצ'רייה באיסט פינצ'לי, צפון לונדון, למה הוא הצביע בעד הברקזיט: “אני רוצה לחזור להשתמש באינץ' וביארדים ולא במטרים, בפאונד ולא בקילוגרם, אבל בריסל לא מרשה לי. מי הם שיקבעו בשבילי? הגיע הזמן שאנחנו נחליט עבור עצמו".

“אני חושב שאנגלים רבים סובלים ממה שאני קורא לו כאב רפאים פוסט־אימפריאליסטי", אומר הסופר והעיתונאי דיוויד ווינר. “אף פעם לא ניהלנו דיון רציני עם עצמנו על אובדן האימפריה ובמשך שנים חשבתי שזהו דבר טוב. השבועות האחרונים הביאו אותי למסקנה שהגיע הזמן לדיון בנושא, כי אנשים באופן ברור עדיין לא השלימו עם התהליך הזה. אנשים עדיין חשים את עצמם כחלק מאומה מפוארת ששולטת בחלקים נרחבים בעולם ומתקשים להבין שהאימפריה הזו נעלמה. כמו איבר שנכרת מהגוף אבל עדיין העצבים משדרים כאב ותחושות, כך גם העבר האימפריאלי משפיע על ההווה".

שעתם של הקיצונים
זו השעה למנהיגות מסדר גודל היסטורי. כבר עכשיו ניכרת האטה בכלכלה הבריטית. ערך הליש"ט צלל מאז משאל העם, ויש חשש ממכה כלכלית קשה. השיחות עם אירופה רק החלו ודבר לא הוסכם בינתיים.

“ברקזיט פירושו ברקזיט", חזרה ודקלמה מיי שוב ושוב. היא לא הסבירה מה התוכנית שלה לברקזיט, מה העתיד שהיא צופה לבריטניה אחריו, ואיך היא מתכוונת להשיג את מטרותיה. רק “ברקזיט פירושו ברקזיט". וגם “זה יהיה ברקזיט כחול–אדום–לבן", צבעי הדגל.

החשדות הפכו לאימה ממש במהלך מערכת הבחירות. מיי סירבה לערוך עימותים טלוויזיוניים עם מתמודדיה ונתפסה כמנהיגה פחדנית. היא סירבה להתראיין או לאפשר להציג שאלות במהלך כנסים, ורק חזרה ודקלמה מדף מסרים. הקמפיין הגרוע בתולדות המפלגה השמרנית הסתיים באובדן הרוב בפרלמנט, הקמת קואליציה עם מפלגה לאומנית שמרנית קיצונית מצפון אירלנד - הבית הפרוטסטנטי, אם תרצו - ויצירת מחשבה בקרב האומה שמדובר בעצם ברובוט. הברקזיט לא עלה לדיון במהלך מערכת הבחירות העלובה.

האגף הימני של מפלגתה התעורר לחיים. אנשים מדברים באופן גלוי על געגועים לאימפריה בסגנון טראמפי. המטרה היא להחזיר את בריטניה הגדולה, שספק אם הייתה כזו, אבל התוצאה היא בריטניה הולכת וקטנה, לא יותר מאי קטן וחסר חשיבות באוקיינוס. כמו איסלנד אבל בלי הכדורגל המלבב.

חוסר הבהירות מעורר גם את הקיצונים. “אני מרגיש שלא רוצים אותי כאן יותר", הוא משפט ששמעתי מאזרחי צרפת, פולין וספרד בפרק זמן קצר. עורכת דין המתמחה בהגירה סיפרה לי שזו הסיבה העיקרית לחששות לקוחותיה. “אני מרגישה כמו האישה שפתאום מגלה על בגידות בעלה", סיפרה לי מוניקה, פיזיותרפיסטית פולנייה שמתגוררת בלונדון כבר 12 שנה. אירופים סיפרו על תושבים אנגלים שאמרו להם להתחיל לארוז ובאוויר מנשבות רוחות של שנאת זרים.

את האופוזיציה מנהיג ג'רמי קורבין. פוליטיקאי ותיק, משולי מפלגת הלייבור, שבמשך כהונתו הארוכה בפרלמנט לא עשה דבר מלבד להתנגד להחלטות ממשלה, כולל ממשלות הלייבור. הוא שמאלני קיצוני שעמד בראש ארגון Stop the War, ארגון מחאה לכאורה נגד מלחמת עיראק ובעצם ארגון לקידום אינטרסים אסלאמיים וסובייטיים, עבד ברשת טלוויזיה איראנית, חבר למטיפים אנטישמים, התנגד לפעולות נאט"ו בבוסניה וקוסובו ואפשר את הפיכת מפלגתו לגוף שבו אנטישמיות היא פעילות לגיטימית.

הוא הקיף את עצמו ביועצים סטליניסטים מוצהרים שהביעו געגועים למזרח גרמניה וסיפקו הנמקות בזכות משטרו של סטלין ותמיכה במשטר הסוציאליסטי בוונצואלה. הם החלו במסע טיהור נגד גורמים מתונים במפלגה ונחושים להחיל משטר סוציאליסטי נוקשה כשיעלו לשלטון.

זו אפשרות שמעוררת אימה במערכת הכלכלית, אבל היא ריאלית. קורבין מצליח לסחוף אחריו בוחרים צעירים ואף נשא נאום ניצחון בפסטיבל גלסטונברי אף על פי שהפסיד בבחירות. העובדה שהוא נתפס כמנהיג ישר (הוא לא), דובר אמת (הוא לא), איש עקרונות (הוא לא) והוא לא תרזה מיי (לזכותו ייאמר שהוא צודק בנקודה זו), הופכת אותו למקור תקווה לרבים. העוינות למשטר הקיצוצים של המפלגה השמרנית שפגע עמוקות במערכות הבריאות, החינוך, הרווחה ובתשתיות סייעה לו רבות, אבל חבל רק שהוא תומך בברקזיט בניגוד לעמדת רוב מצביעיו הצעירים.

“אם כל מדינה זוכה לפוליטיקאים שלהם היא ראויה, אז כנראה שהידרדרנו למצב של טמטום קטטוני", כתב הפרשן הפוליטי ניק כהן ב"אובזרבר".

המערכת הפוליטית תחת מיי וקורבין הופכת לקיצונית יותר ויותר. לאומנות אנכרוניסטית ופאשיזם אדום מאיימים על עתיד המדינה.

בשבועות האחרונים עולה האפשרות שהברקזיט לא ייצא לפועל. פוליטיקאים, עיתונאים ואזרחים מהשורה דנים באפשרות הזו ברצינות. “יהיו מהומות, אנשים ייצאו לרחובות", אומר בעל הפנצ'רייה. זו אפשרות סבירה, אבל ישנה אפשרות נוספת: הברקזיט יתקיים אבל מספר המהגרים לא יירד כי אי אפשר להסתדר בלעדיהם, השפעת בריסל לא תיעלם כי עדיין יש צורך לסחור עם השוק האירופי, וההבטחות על שיפור כלכלי יימוגו מיד. ואז מה עושים עם הזעם ואת מי מאשימים?

איפה החסד?
גרנפל. בפארקים מתנהלים פסטיבלי קיץ בהשתתפות עשרות אלפים. העיר שוקקת חיים, ותיירים מנצלים את שער המטבע מסביר הפנים. זו עדיין עיר נהדרת אבל כזו שהופכת להיות מקלט לעשירים ומקשה על הצעירים להיקלט בה.

במערב העיר האדמה רועדת. אנשים נורמטיביים וחברי פרלמנט משתפים זה את זה בתיאוריות קונספירציה על המערכת הפוליטית שמסתירה מאות הרוגים. עיקר המתח כרגע נובע מאי־מציאת דיור חלופי לרוב המשפחות. אחרים כועסים על הניצולים המפונקים לכאורה שדוחים הצעות דיור. אלה אינם ימים של חסד.

הישיבות בין אנשי המגדל והרשויות הופכות למתוחות יותר ויותר, וחלקן הסתיימו בפיצוץ. התושבים דרשו מעצרים וצדק. עיקר זעמם הופנה נגד החברה שניהלה את המגדל ואישרה את תוכנית השיפוצים הקטלנית.

זה היה אסון מעשה ידי אדם. אסון ידוע מראש. “רק אירוע קטסטרופלי יחשוף את אוזלת היד של בעלי הבית. ועד הפעולה של מגדל גרנפל צופה שלא יעבור זמן רב עד שמילים אלו יחזרו וירדפו את הנהלת המגדל. הם לא יכולים לומר שהם לא הוזהרו. הם הוזהרו מספר פעמים. אין ספור פעמים. לפני השיפוץ, במהלכו ואחריו", נכתב בבלוג של ועד הפעולה של תושבי המגדל לפני השריפה. כך מתו העניים.