"אני מניח שהראיון הזה הוא בין היתר בגלל השם, ואני יודע שבתעשייה עצמה מפיקים מוזיקליים הכירו אותי בשל כך הרבה יותר מהר מאמנים אחרים שעובדים שנים על גבי שנים ואף אחד לא יודע מי הם", אומר נועם בנאי, זמר יוצר ובנו של מאיר בנאי ז"ל, שנפטר לפני עשרה חודשים ממחלת הסרטן. ובכל זאת, נועם (26), בחור עדין ורגיש ומוזיקאי מוכשר בזכות עצמו, אינו סבור שהשם "בנאי" באמת פותח דלתות. "אני מניח שיש אנשים שיראו את הכותרת של הראיון הזה ויגידו, 'יאללה אין לי כוח אליהם כבר, למשפחה הזאת'. אני לגמרי מרגיש שיש גם את הצד הזה". 


יש בכלל אפשרות לעשות משהו אחר אצלכם במשפחה מלבד מוזיקה?

"זה מצחיק כי סטטיסטית, המשפחה הזו עצומה. אנחנו מאות אנשים במשפחה ורובם לא עוסקים במוזיקה, בואי נשים את זה על השולחן. ואת יודעת מה? דווקא הייתי אומר להפך, החינוך בבית תמיד היה מכוון ל'אל תעשה את זה' כי זה מקצוע מאוד לא יציב וקשה. החינוך אצלנו הוא לא 'לך תהיה זמר', ממש לא. אבל כשאתה גדל לזה וכלי הנגינה הם הצעצועים שלך, אז כנראה אין מנוס בסופו של דבר".
 



אני מכירה הרבה ילדים שמנסים דווקא להתרחק מהצל של הוריהם, גם כי זה רף גבוה וגם כי הם רואים מקרוב את הקשיים ואת המשברים שהקהל בחוץ לא מכיר.

"הבחנתי בקשיים האלה וראיתי את המשברים. אני חושב שתמיד תיארתי לעצמי שאולי אוכל לעשות את זה קצת אחרת. הכוונה היא לא ברמה האמנותית והיצירתית, אלא יותר ברמת התפעול היומיומי שלה, באופן העבודה. ראיתי איך אבא עבד, איפה הקשיים שלו היו ואיפה זה נתקע, ואמרתי לעצמי כשהחלטתי שאני רוצה להתעסק במוזיקה, שאולי אני יכול לשנות את זה. אני אתן לך דוגמה: הוא היה בן אדם הרבה יותר מרחף, הוא לא היה מאוד מחובר לקרקע ואני מאוד שונה ממנו. אני מחובר לעולם הזה, אז אם היה לו קשה לתפעל את הבירוקרטיה כעצמאי למשל, ידעתי שמבחינתי זה יעבור בקלות". 


אתם שונים, אבל נשמעים אותו הדבר. אני מזהה לפעמים בשירים שלך ממש את הסאונד של אבא.

"אני מניח שזה מורכב מהרבה דברים, בעיקר מגנטיקה. אין מה לעשות, יש אזורים בגוון הקול שלי שפוגעים בול בקולו של אבא. אני ממש לא עושה את זה בכוונה, אלא מחפש דווקא את הייחוד בקול שלי. אבל אין ספק שעל אבא שלי גדלתי, הייתי בכל הופעות שלו ובאתי לחזרות. האולפן שהיה שלו הוא האולפן שנמצא אצלי היום בבית, והסאונד הזה שהוא כתב עליו שירים הוא הסאונד שאני שומע כשאני יוצר. אני חושב שהוא אמן ענק ואני שמח שזה חלחל".


נועם בנאי. צילום: ניר קידר

ובכל זאת, הניסיון להוכיח שאתה מוכשר בזכות עצמך קשה יותר?

"אני מרגיש שככל שהזמן עובר אז הפידבקים הם פחות פידבקים של השוואה. למשל בהופעות: אני לא יודע מה הסיבה לכך שאנשים הגיעו להופעות לפני שנתיים, היום אני מקבל תגובות שלא קשורות לאבא או למשפחה. אני מרגיש התייחסות אלי וגדילה שהיא טבעית. הייתי הבן של מאיר בנאי גם לפני שנתיים, ובאו איקס אנשים להופעות ואין ספק שיש גדילה בשנתיים האלה ככל שהזמן עובר. בהתחלה הייתי פחות מגובש על עצמי כפרפורמר, והיום אומרים לי: 'איזה מזל שהצלחתי לראות אותך בהופעה קטנה בפתח תקווה, כי בעוד שנתיים לא יהיו כרטיסים בזאפה'. זה מרגש אותי מאוד".


ובינתיים אתה מופיע עם הלהקה המיתולוגית של אבא, שליוותה אותו כמעט שלושה עשורים. זה מרגש, אבל בטח גם לא קל.

"האמת היא שזה משהו שאיכשהו קרה מעצמו. זה לא היה רעיון שלי או של חברי הלהקה, אלא החל כרעיון של פסטיבל יערות מנשה. הם התקשרו אלי ושאלו אם לצורך הפסטיבל אני רוצה לעשות הופעה כזו עם הלהקה של אבא. לקחתי נשימה ואמרתי שכן. מה גם שהפסטיבל התקיים ממש כמה חודשים אחרי שאבא נפטר, והטלפון הזה הגיע בדיוק בזמן, את יודעת, כשהרגשות עוד סוערים בפנים. כשהתחלנו לעשות חזרות לקראת ההופעה, הבנו שיש חיבור מאוד מיוחד ומרגש, אז החלטנו להמשיך ועשינו סיבוב הופעות מוצלח יחד".


אתה שר בהופעה שירים שלו? 

"מפני שזו הלהקה שלו, זה בכל זאת מתבקש לעשות כמה קאברים, אבל תמיד חשוב לי להדגיש שזו לגמרי הופעה שלי, וכמו שאני עושה קאבר לרוקפור, אני אעשה לאבא שלי. מדובר בשיר או שניים, לא הופעה שלמה. האמת היא שאני יודע שזה היה מאוד חשוב לאבא.הוא בטח היה אומר לי 'אל תישען עלי, יש פה חיבור אז תעשה שיר, כל הכבוד וזהו'".


איזה שירים אתה מבצע בדרך כלל?

"זה משתנה. בחודשים הראשונים אחרי שהוא נפטר עשיתי את 'בעולם הזה' ובעיקר שירים לא מוכרים כל כך שלו. לא הייתי מסוגל אחרת. היום בהופעת הלהקה זה 'גשם', 'אהבה קצרה' וזה לגמרי לא פשוט. אני יודע שזה מתבקש, זה מרגש אותי מאוד, וככל שעובר הזמן אני יותר מתרגל לזה, אבל בפעם הראשונה בחדר החזרות עם הלהקה של אבא, כשעשינו את 'גשם', נחנקתי מדמעות ועצרתי באמצע. תחשבי שזו להקה שאני יושב בזאפה כילד ושומע את אבא שלי עם הסאונד הספציפי הזה, ופתאום על אותו סאונד אני מלביש את הקול שלי. זה מאוד משמח אותי שהעולם הזה שנקרא מאיר בנאי ממשיך לחיות ולהתקיים".

מאיר בנאי ז"ל . צילום: דוד וינוקור


משפחה שכזאת



ב־11 בנובמבר יופיע בנאי עם הלהקה של אביו בפסטיבל הפסנתר בתל אביב, במופע מיוחד שבו יתארח גם אורן ברזילי. במסגרת הפסטיבל, שיתחיל ביום רביעי, 8 בנובמבר ויימשך עד מוצאי שבת, 11 בנובמבר, יתקיימו 55 מופעים שונים, בהשתתפות יותר מ־250 אמנים, נגנים ויוצרים. 
 

בנאי ישיר במופע שירים מהמיני־אלבום שלו "זה יבוא", חומרים מהאלבום החדש שבדרך, שנכתבו אחרי השבעה על אביו, וגם קאברים שלו. "אחרי השבעה הייתי המון בבית של אבא", הוא מספר, "הגיטרה שלו הייתה שם ופשוט הקאתי הכל, אבל תמיד יש חששות שצצים ככל שהזמן עובר, ואני תוהה אם השירים שנכתבו בעקבות השבעה הם באמת השירים הטובים ביותר, כי יש לי גם שירים שנכתבו לפני כן והם טובים לא פחות. זה מאוד טעון, ואני עדיין עובד על זה".



עד כמה הוא היה מעורב ביצירה שלך?

"הוא כמעט לא היה מעורב. רק רצה לדעת איפה הדברים עומדים ועקב אם כתבתי שיר או כבר הקלטתי אותו. הייתי משמיע לו את השירים לפני ההקלטות, אבל הוא לא היה מעורב ברמת העשייה, לא כי אני ביקשתי אלא כי זה מה שהוא האמין שצריך לעשות. מדי פעם הוא היה זורק לי פידבק פה, טיפ שם, וכשאני חושב על עכשיו, אני נזכר שברוב המקרים דווקא לא הקשבתי לו. החיבור בינינו היה כזה שהוא מאוד התעניין בתור אבא מה הבן שלו עושה, לא בתור מאיר בנאי האמן". 
 

בני המשפחה האחרים מעורבים? תמיד אני חושבת האם אהוד מייעץ לאביתר, והוא מייעץ לך?

"אם תחשבי על זה מבחינה מוזיקלית, אין קשר בינינו בכלל בשום צורה.כל אחד עושה משהו אחר. אולי פה ושם יש משהו בגון הקול, אבל הוא ברוקנרול וההוא בכיוון אחר. האמת היא שאנחנו לא ממש מתייעצים, אלא מנסים לשמור על מרחב, יש פרגון הדדי, כמובן, ופה ושם זורקים לך דברים, אבל זה ממש לא כמו שאנשים מדמיינים את שיחות הסלון במשפחה".



סיפרת פעם שמוזיקה ישראלית לא ממש הייתה בבית.

"בראיונות הראשונים בתחילת הדרך לא ידעתי להסביר איך זה שלא הייתה מוזיקה ישראלית בבית. אבל היום בתור מוזיקאי אני חושב שאני יכול להסביר: זו בעצם קצת עבודה לשמוע מוזיקה ישראלית, זה לשמוע את הקולגות שלך, להבין מה הם עושים. זאת אומרת שהראש שלך תמיד יעבוד. כשתשמע מוזיקה ישראלית, תמיד תאמר לעצמך: 'זה יפה, מי הפיק את זה?', זה לעבוד. ואם אתה רוצה ליהנות ממוזיקה, אולי עדיף קצת להתרחק מזה. אולי לא כולם ככה, אבל אני מניח שזו הסיבה לכך שאבא לא הרבה להשמיע מוזיקה ישראלית בבית. הייתה בעיקר מוזיקה לועזית. ואני, כמוהו, לא מסוגל. זה לא שאני לא עוקב אחרי מה שקורה ומקשיב ולומד, אבל בבית אלה השירים מהסיקסטיז והסבנטיז וניל יאנג, שאבא סגר אותי בחדר עם שני דיסקים שלו כשרציתי ללמוד לנגן על גיטרה. אני מאוד מחובר לפולק עד היום". 

נועם בנאי וחברתו יעל. צילום: אינסטגרם




החיים במרדף 
 

בנאי הצעיר אומנם גדל בין תופים, גיטרות ופסנתר, אבל רק אחרי שחרורו מהצבא התחיל לחשוב בכיוון של קריירה מוזיקלית. "לא הייתי ילד אמן, ניגנתי תופים ופסנתר והתחלתי בכיתה ב', כמו כולם, למרות שחושבים שאצלנו ילדים נולדים עם גיטרה ביד", הוא מספר. "ללהקה צבאית לא התקבלתי. לדעתי עידן רייכל בחן אותי, אבל עצמתי את העיניים מהתרגשות במשך כל השיר, והם כנראה חיפשו משהו קרנבלי יותר".
 

מתי זה קרה בפעם הראשונה שנדלק האור וידעת שזהו? 

"אני זוכר את ההופעה הראשונה שלי אי פעם. הייתי ממש אחרי צבא. רציתי לטוס להודו עם קצת חומר למחשבה האם אני באמת רוצה להיות בדבר הזה שנקרא תעשיית המוזיקה, אספתי חברים ומשפחה בבר גיורא בתל אביב, וכנראה שני שיכורים על הבר שמשום מה נשארו לשמוע אותי שר. אני זוכר שבסוף ההופעה אבא משך אותי מתוך החברים, לקח אותי הצדה ואמר לי 'עשית לי נחת'. אני חושב ששם זה קרה. אחר כך נסעתי להודו עם גיטרה והתחלתי לכתוב במהלך הטיול הגדול, שאותו גם קיצרתי בחודשיים מהמתוכנן, כי כבר בער לי לחזור ולעשות פה מוזיקה. כשחזרתי ארצה, לא עבר שבוע וכבר היה לי חוזה עם חברת תקליטים". 
 

מתעסק עם אלוהים 



הוא גדל במושב תל שחר ומאוד אהב את השקט והמרחבים. כשהיה בן 12, התגרשו הוריו והוא עבר עם אמו ואחותו הקטנה לתל אביב, שבה הוא חי עד היום, בשנים האחרונות עם בת זוגו יעלי. בנאי מספר שהגירושים של הוריו מאוד הפתיעו אותו. "זו תחנה שהיא משמעותית בחיי", הוא אומר. "זה לא שהיו צעקות בבית, ממש לא. לכן הייתי בהלם כשהם הודיעו לנו, כי לא ידעתי שזה מגיע. הם עשו את התהליך הזה מאוד יפה ומאוד חלק. ראיתי את אבא הרבה אחר כך והכל היה כביכול לא טראומטי, אבל אני חושב שזה מה שהפך אותי בסופו של דבר לאדם מאוד זוגי. אני כל הזמן במערכות יחסים יציבות וחזקות". 

כשהוא לא מקליט או מופיע, הוא מלמד ילדים קטנים מוזיקה ונע בין המרדף אחר הקריירה ל"חיפוש תמידי אחר השקט".
 

אתה בן 26, למה אתה צריך שקט?

"כי העולם הזה מלא בסטרס. אני לא יודע אם אני כל כך פוחד כמו שאני יכול לפעמים להילחץ או להיכנס לחרדה, וזה רק סביב הקריירה. זה נורא לומר. יש לי זוגיות מדהימה עם מישהי לא מהתחום, מורה בבית ספר. החיים האישיים שלי יציבים, ובאמת הקריירה מכניסה ממד מטלטל. זה קצת חיים ומוות, לכן זה מלחיץ. כשאתה אמן צעיר ועובד בלי חברת תקליטים (בנאי עזב בשנה האחרונה את חברת NMC - ט"ל) אז אתה יותר פעיל ושותף, וזה אומר להתעסק בהמון דברים מסביב כמו לכתוב פוסט בפייסבוק, לסגור עוד הופעה, ואז נגמר היום ואני מבין שעוד לא כתבתי שיר חדש. יש פה כל הזמן מרדף, ותל אביב ללא ספק מביאה את הכל בהקצנה". 
 

זה מרדף אחרי הפלייליסט של גלגלצ?

"זו שאלה שאני מתחבט בה הרבה.אחרי שיצא ה־EP (מיני־אלבום) נכנסו שני שירים לפלייליסט לילה ושיר אחד לפייליסט יום, שזה נפלא. אבל אני מרגיש שאני קצת באמצע, בין אמן שרוצה להיות במיינסטרים לבין אמן אינדי שעושה את האמנות שלו מבלי להביט החוצה. אני כן חושב קודם כל להיות קומוניקטיבי ותקשורתי בשירים שלי, ונזהר לא להיות קשה מדי לעיכול. מצד שני, אני מנסה לא להתמסחר או לעשות 'דה וויס' וכאלה או טקסטים ברמה נמוכה. מאוד חשוב לי לגעת באנשים, זה עושה לי הרבה כשמישהו כותב לי בפייסבוק שהמוזיקה שלי עזרה לו בתקופה קשה".
 

לדברי בנאי, בשנים האחרונות, כמעט מדי שנה הוא מקבל הצעה להשתתף באחת מתוכניות המוזיקה שמציפות לנו את המסך. "יש לי סיפור מצחיק על אבא בהקשר זה", הוא משתף. "לפני שנתיים התקשרו לשכנע אותי להצטרף ל'דה וויס' וסירבתי, כמובן. הייתי בדיוק אצל אבא וסיפרתי לו. ואז הוא התרומם, התרעם, ראיתי שזה ממש טלטל אותו, ואז הוא אמר: 'איך הם לא מתביישים להציע לך לשבת בכיסא ולשפוט אנשים אחרים?!'. ואני אומר לו: 'לא, אבא, הם לא רוצים שאהיה שופט, הם רוצים לשפוט אותי'. הייתי ממש בתחילת הקריירה וזה הצחיק אותי שהוא לקח את זה כל כך רחוק". 
 

אתה מגלה ניצנים של חזרה בתשובה? זה מתבקש אצלכם.

"לא הייתי אומר שאני חילוני לגמרי. כשאבא חזר בתשובה, זה פתח לי עולם שלא הכרתי. בהתחלה היה קצת קשה לקבל את זה, אבל היו לי בעבר תקופות שהייתי יותר קרוב לדת וכולם היו בטוחים שגם אני אחזור בסופו של דבר בתשובה. היום אני לא דתי וגם לא מסורתי, אני כן עושה אי אלו דברים במהלך החיים שקשורים לדת, אבל אני זה שבוחר אותם ולא קיבלתי על עצמי עול מצוות. ההתעסקות עם אלוהים ועם אמונה ועם משמעות זה משהו שאני לגמרי מחובר אליו, אני מאוד מאמין בזה וכמעט בכל יום עוצר את עצמי ושואל 'למה אתה בכלל בריצה הזאת?'".

הוא מוסיף: "אני בטוח שזה לא רק אני, אלא כל מי שחי בעולם המערבי ובוודאי במקצוע כזה לא יציב. אנחנו חייבים לממש את עצמנו בעולם הזה, והמימוש הזה הוא רק קריירה. מדי פעם אני שואל את עצמי 'למה החלטת שאם עשית משהו בעבודה זה המימוש שלך. יש פה עולם, תפתח את העיניים ותסתכל'. זה נותן לי עוגן ומרגיע אותי, וזו השראה גם מבחינתי".


החזרה בתשובה גם קצת הרחיקה את אביך מהמוזיקה.

"הוא עדיין יצר, אם כי פחות. אבל תמיד היו לו מרווחים של שש שנים בין אלבום לאלבום. הוא חיכה שהדברים יבשילו לאט. בתקופת המחלה הוא לא התעסק בזה מן הסתם, אבל זה מאוד מיוחד בעיניי שהדברים שאני יוצר, התהליך שלהם עובר היום באולפן שלו. זה החיבור שלי אליו, ומה שלא יהיה, אין לי כבר אפשרות לא לעסוק במקצוע הזה".