זה היה אחד הרגעים הכי מרגשים של התקופה האחרונה. ולא פחות מכך - גם אחד הרגעים הכי ביזאריים, שלא לומר מקוממים. אני מדבר על טקס הניצחון של הג'ודאי הישראלי טל פליקר, שזכה במדליית הזהב בטורניר הג'ודו באבו דאבי, בקטגוריית משקל של עד 66 ק"ג. למי שהיה בחלל בשבוע האחרון, אזכיר שמדובר בטורניר בינלאומי נחשב, שאישר את השתתפותם של הספורטאים הישראלים רק בתנאי שיופיעו ללא כל סימני זיהוי ישראליים (כלומר, דגל, סמל, כיתוב המדינה על הבגד וגו'). ולכן, כשפליקר זכה, במקום להשמיע את המנון המדינה המנצחת, כמקובל, הושמעה מנגינת איגוד הג'ודו העולמי, והונף דגל אותו איגוד. פליקר עצמו זמזם לעצמו את “התקווה", בשקט מופתי.
זה היה רגע צרוף של ניצחון הספורט על האפליה. של צדק שהביס את חוסר ההגינות. וכן, גם של גאווה לאומית. גאווה שאפילו ההתבטאויות הגסות של שרת התרבות שלנו (“אצבע בעין לאבו דאבי") לא הצליחו למסמס. אבל מתברר שרבים מחברי, בעיקר בפייסבוק ובתקשורת, לא חלקו איתי את ההתרגשות, להפך. הם התייחסו לכל האירוע כאל קרקס לאומני. עוד ביטוי לרוח הרעה, שלא לומר הפאשיסטית, הפושה בארצנו.
בנימין נתניהו לחש פעם באוזניו של הרב כדורי “בשמאל שכחו מה זה להיות יהודים". הוא טעה (וליתר דיוק, הטעה). בשמאל שכחו מה זה להיות פטריוטים. והפכו את הביטוי הזה לכינוי גנאי.
בואו ניקח את סיפור אבו דאבי כמקרה מבחן קלאסי. העובדות כאן פשוטות, ומוציאות מהדעת. מדובר בטורניר בינלאומי יוקרתי, המארח מדינות מכל רחבי העולם. אבל משום שהוא נערך במדינה ערבית, היא בחרה להפלות את ישראל, ולהתנות את השתתפות הנציגים שלה בכך שיעלימו כל סממן של ישראליות. זו דרישה חצופה, אבסורדית, לא הוגנת. אי אפשר לעגן אותה בשום טיעון מוסרי. גם הטהרנים הגדולים ביותר בשמאל, שמאשימים את ישראל בעוולות מוסריות מגוונות (וגם צודקים, בחלק מהמקרים), לא יוכלו לטעון שמדינות אחרות שהשתתפו בטורניר עולות על ישראל במדד המוסר שלהן. כולל, כמובן, המארחת עצמה.
באופן כללי, מדינות ערב לא ממש מתהדרות בשלטון חופשי וליברלי, או בהקפדה יתרה על זכויות אזרח. אז למה בכל זאת הפלו אותנו? בגלל שנאה. וגם משום שהם יכולים. ולראיה, העולם שתק. כמו שהוא שותק בדרך כלל. הרי כל הסיפור היה מלכתחילה סוג של פשרה מפוקפקת. אבו דאבי לא הסכימה לארח את הישראלים, ואיגוד הג'ודו העולמי כפה עליה לעשות זאת, אבל הגיש לה סוכרייה בדמות העלמת הזהות של הג'ודאים שלנו. על הרקע הזה, הניצחון של פליקר, והישגיהם של יתר אנשי המשלחת, אמורים לשמח כל ישראלי, ללא קשר להשקפתו הפוליטית. ובכל זאת, הוא התקבל בחמיצות משמאל (ולצורך ההגינות נציין שגם אנשי ימין לא יצאו מגדרם, וראו בעצם ההשתתפות בטורניר סוג של כניעה).
חוסר התמיכה מצד יתר מדינות העולם באירוע הזה לא ממש מפתיע. כבר שכחנו, אבל במשך עשרות שנים ישראל סבלה מחרם ערבי, והחברות הבינלאומיות שנכנעו לו מעולם לא שילמו את המחיר. זה לא באמת משתנה. השבוע צוינו מאה שנים להכרזת בלפור. מנהיג הלייבור בבריטניה, ג'רמי קורבין, סירב להשתתף בטקס לציון המאורע ההיסטורי. זה דבר מדהים. מדובר בהצהרה שצידדה ב"בית לאומי" ליהודים בארץ ישראל. אפילו הנוסח הזה כבר לא מקובל על מנהיג אחת המפלגות החשובות באירופה.
ומתברר שגם אצלנו נשמעים קולות דומים. השבוע נודע כי מרצ, מי שהייתה מפלגת הדגל של השמאל הציוני, הסירה את המונח “ציונות" ממצעה, בשקט מוחלט, אבל עתה גם דובריה הפומביים מצהירים על כך. “מרצ היא מפלגה ישראלית ולא ציונית, כי רעיון הציונות בהכרח מוחק עם שלם", אמרה בגלוי דוברת המפלגה, מאי אוסי. יו"ר המפלגה זהבה גלאון ניסתה למזער את הנזק וטענה שהמפלגה נאמנה לערכי הציונות. אבל עצם הזגזוג היה מביך ומעציב. והוכיח שבשמאל שכחו לא רק מה זה להיות פטריוטים. אלא גם ציונים.