התקליט הראשון שאי פעם רכשתי היה של 'דה פאפאס אנד דה מאמאס' ('האמהות והאבות'). תקליט שעל העטיפה שלו נראו ארבעתם לבושים בתוך אמבטיה גדולה", נזכר שדר הרדיו הוותיק מנחם גרנית. "המוזיקה שלהם עשתה עלי רושם עצום כנער. לימים, כשראיינתי את שמוליק קראוס, הוא סיפר שאת ההשראה לסאונד של 'החלונות הגבוהים' , הם קיבלו מהלהקה ההיא".

מאז אתה מכור למוזיקה לועזית?
"למעשה, ההתמכרות שלי למוזיקה לועזית התחילה כשהייתי בן חמש. בשל הצנע שהיה אז בארץ, החליטו הורי לרדת לאוסטרליה. כילד זר בלי חברים, הרדיו היה הדבר היחיד שהתחברתי אליו. המוזיקה הייתה השפה הראשונה שבעצם למדתי ונשארה איתי עד היום".

זה לא מנע ממך להיהפך לאחד ממחוללי המהפכה העברית ברשת ג'.
"כעבור ארבע שנים חזרנו מאוסטרליה והתחברתי מחדש לתרבות שלנו. לימים, כשהייתה המהפכה העברית ברשת ג', תמכתי בה במו עשר אצבעותי. במקביל למוזיקה הלועזית, אני אוהב שירים עבריים".



גרנית (66), מאחרוני המוהיקנים שנותרו בקול ישראל כדי לנצח על הדיגיטציה של הארכיון שם, חזר לאחרונה לשדר ב"כאן 88" תוכנית חדשה, "אלבום לאי בודד" שמה. הוא חוזר בה אל התקליטים הגדולים עליהם גדל ואותם היה לוקח לאי בודד, לו היה יוצא לשם. "התחלתי עם תקליטיהם של ג'ון לנון, דייוויד בואי וג'ו קוקר", הוא מספר.


בתוכנית, המשודרת מדי שני ב־22:00, שב גרנית, מי שהיה מנהל מחלקת הבידור בקול ישראל, לנמל הבית שלו. "20 שנה מאז שסיימתי לערוך את מגזין הרדיו המוזיקלי 'קול־בו' ועברתי לתפקידי ניהול, הרגשתי געגועים למוזיקה הלועזית שבה לא נגעתי הרבה שנים", הוא מעיד.

מנחם גרנית. מירי צחי

אפשר לברך אותך על המעבר שלך לתאגיד?
"אני, אחד מעובדי רשות השידור שפוטרו, משדר את התוכנית החדשה כפרילנס בתאגיד, אליה לא התקבלתי במשרה".

אתה מצליח להבין מה קרה ברשות?
"היה כאן שילוב של פוליטיקה, כרישי נדל"ן ותקשורת. גם אם המצב ברשות לא היה אידיאלי, אפשר היה לתקן אותו, בלי לשלוח אלף עובדים הביתה, עם כל הצער ועוגמת הנפש שבדבר".

גרנית נשמע כאוב כשהוא מתייחס לנושא: "אני ברדיו מ־72', אחרי שהתקבלתי בהתחלה לקול ישראל כטכנאי. בהמשך נהייתי עורך תוכניות ומגיש, הקמתי את אתר האינטרנט של רשת ב', ודאגתי לשמור על ארכיון הרדיו, בירושלים ובתל אביב, באמצעות דיגיטציה. לא הגיע לי להיות מפוטר אחרי 45 שנות עבודה. עם הניסיון הרב שלי, יכולתי לתרום הרבה לתאגיד. אם לתקליטים יש לרוב חלופות דיגיטליות, הצלחנו להציל הקלטות היסטוריות, כמו של חיילים יהודים שמעבירים דרישת שלום הביתה, לארץ ישראל, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. יש שם אוצרות אדירים והצלתי ככל שיכולתי. כבר העברנו כ־80% בדיגיטציה, שתעבור לתאגיד. זה בניגוד לגלי צה"ל, שם העמידו למכירה את כל התקליטייה הלועזית שלהם".

והאווירה במה שנותר מרשות השידור?
"אווירת נכאים. זה נראה נורא מה שנהיה ממתחם הרדיו בהלני המלכה. כעת, הכל מוזנח במה שהיה פינת חמד ירושלמית, אם כי התקליטייה והסרטייה נשמרות בצורה אסתטית".

ראיון עם ג'ו קוקר מהבריכה
"הריאיון הרדיופוני הראשון של זהר ארגוב היה אצלי ב'קול־בו', בג', אחרי ששמעון פרנס, אז עובד התקליטייה, אמר עליו: 'תביא אותו, הוא הולך להיות גדול", עובר גרנית להיסטוריה הפרטית שלו.

כמנהל מחלקת הבידור, יזם גרנית שידור חי של הופעות אמנים מחו"ל ברשת ג', "שבאחת מהן מצאתי את עצמי על אותה במה מאולתרת, בשדה חרוש ליד לטרון, עם רוג'ר ווטרס, כשעדיין לא היה שונא ישראל כפי שהוא היום".

גם את ההופעה של ג'ו קוקר העביר בלייב: "מיחסי הציבור קבעו לי ראיון טלפוני איתו במלון התל אביבי שבו התארח. אמרו לי להתקשר בשעה מסוימת, והובטח לי שהוא ימתין לשיחה ממני. התקשרתי בול על השעה והוא לא היה בחדר. כשאיתרו אותו בבריכת השחייה, הוא יצא ממנה כדי לשוחח איתי, וכפי שסיפרו לי אחר כך, הוא ענה באדיבות על השאלות שלי, כשכולו נוטף מים".

גרנית עמד בראש הוועדה ששלחה ב־98' את דנה אינטרנשיונל עם "דיווה" לאירוויזיון, אז הפכה לכוכבת בינלאומית. כאן יש לגרנית וידוי: "ההחלטה לגבי נציג ישראל הייתה אמורה להתקבל פה אחד. ההתלבטות הייתה בינה והשיר שהלחין לה צביקה פיק, לבין בלדה שקטה ויפה ששר ארקדי דוכין. הבלדה הזאת מצאה חן בעיני וחשבתי שארקדי לבד על הבמה עם פסנתר יכול להתקבל יפה. כמעט הצבעתי בעדו, אבל למרבה המזל נאלצתי ליישר קו עם חברי הוועדה האחרים".

הרומן שלך עם הטלוויזיה התחיל ונגמר בהגשת התוכנית "עד פופ" בשנות ה־80 עם ענת דולב המנוחה. האם זה היה בגלל הביישנות הטבעית שלך?
"הגדרת את זה נכון. הייתי מעורב לא פעם מאחורי הקלעים בתוכניות טלוויזיה, אבל מול המצלמות התייצבתי רק ב'עד פופ'. זה הספיק לי. איך אמר לי פעם צדי צרפתי: 'אם אתה מופיע בטלוויזיה, אתה צריך להיות מאוהב בעצמך'. כאן הקרנתי את היותי לא מתאים למדיום הזה. מצאתי את עצמי יושב באולפן קר, ואמור לדבר אל גוף ממתכת כאילו היה בן אדם. הדבר לא התאים לי בעוד שענת הייתה מצוינת".

מה אתה שומע בבית?
"אני שומע את ה'חברים' שלי מהתקופה שבמוזיקה היו גיבורים של ממש. שכן, מאז אמצע שנות ה־90 אני מרגיש בתחום הזה שהכל דה ז'ה וו והכל חוזר על עצמו. אין עוד אריק קלפטון, ואן מוריסון, בוב דילן וג'ון לנון. איתם נשארתי".