ההתלבטות אכלה אותי במשך כל סוף השבוע. יותר ויותר חברים הודיעו שיגיעו להפגנה ברוטשילד. היו גם כאלה שממש דרשו ממני להצטרף והאשימו אותי באדישות או בייאוש. וזה דיבר אלי, לגמרי דיבר אלי. כי המצב כאן מדאיג. כי באמת נדמה שראש הממשלה ועושי דברו מוכנים לחצות הרבה מאוד קווים אדומים רק כדי לשמור על השלטון ולהימנע מהסתבכות משפטית. ובעיקר, כי חוק ההמלצות והעיתוי שלו לא יכולים להתפרש אלא כחוק פרסונלי, שנועד לשמור על שמו הטוב של בנימין נתניהו (גם אם לא היה יכול לעזור לו באמת, אחרי כל ההדלפות מהחקירות). זה מקומם, זה מעורר כעס, וזה מאלץ אותך להוציא קיטור. ולתוך הוואקום הזה בדיוק נכנסה ההפגנה. לגיטימי.

ובכל זאת, נשארתי בבית. לא הלכתי כי ידעתי אילו דגלים יונפו שם ולאילו מפלגות הצביע הרוב המוחלט של הצועדים (רמז: גם למפלגה שאני הצבעתי לה). כי גם אם המארגנים טענו שמדובר במחאה א–פוליטית כנגד השחיתות, שחוצה את ההגדרות הישנות של ימין ושמאל, ברור לכולם שמדובר כאן בהפגנת כוח של גוש השמאל–מרכז, שבשורה התחתונה שלה, מעבר לכל הססמאות, רוצה רק דבר אחד. לא די לשחיתות, אלא די לביבי.

המחאה ברוטשילד. אבשלום ששוני



לא ראיתי הפגנה כזו, למשל, בימי שלטון אריק שרון, שנחשד בשחיתויות חמורות בהרבה, אבל הלך על תוכנית ההתנתקות. ולא שמעתי, בקרב הציבור הכל כך רגיש לעוולות ולצדק, אפילו סימן שאלה אחד באשר לעיתוי החקירה המשטרתית של חבר הכנסת דוד ביטן. חשדות בני כמה שנים, שמבשילים לחקירה גלויה דווקא עכשיו, בעיצומה של החקיקה המואצת שהוא יוזם לחוק ההמלצות, שאמור לקצץ מסמכויות המשטרה. יכול להיות שהעיתוי מקרי לגמרי, הלוואי.

אבל מה שבטוח זה שאם הסיטואציה הייתה הפוכה, כלומר - אם היה מדובר באיש ציבור מהמחנה השני - כבר הייתם שומעים מיד זעקות שבר והאשמות של המשטרה בשחיתות.

לא באתי להפגנה, כי לא יכולתי לשאת את ההאשמות הצבועות של אנשי המחנה הזה כלפי משה כחלון. השפן, הבוגד, האכזבה. הצבעתם לו? קרוב לוודאי שלא. מרבית מצביעי כולנו הגיעו מאזורי המרכז–ימין, ולהם הוא צריך לתת דין וחשבון. לא לאנשי שמאל, שמראש זלזלו בו ואז תלו בו ציפיות שהוא מעולם לא התיימר להצדיק. אחרי הכל, האיש יושב בקואליציה עם נתניהו מיומה הראשון, ואין לו שום אינטרס לעזוב אותה. הפנטזיות שקשרו סביבו הן רק ביטוי לבעיה עמוקה הרבה יותר בקרב חלק גדול ממצביעי השמאל - חוסר היכולת לקבל באמת את החלטת הרוב הדמוקרטית. הימין ניצח? לא ממש. אתם עוד תראו. כחלון יציל אותנו. ובכן, הוא לא.

המחאה ברוטשילד. אבשלום ששוני

לא באתי להפגנה, כי בהפגנת האם שלה בפתח תקווה הניפו תמונה של שני קופים לצד צילום של הח"כים אמסלם וביטן, ולא שמעתי ביטויים אמיתיים של זעזוע או התנערות מהגועל נפש הגזעני הזה. וכי המטרה שמאחורי ההפגנות בפתח תקווה - לזרז את היועמ"ש כדי שיעשה את “הדבר הנכון" - נראתה לי תמיד לא דמוקרטית בעליל.

לא באתי להפגנה, כי כשהמארגנים שלה דיברו על שחיתות, הם לא התייחסו במילה למועדון החבר מביא חבר, או השופט מביא תימני בבית המשפט העליון הקדוש, שנחשף בתחקיר “עובדה".

לא באתי להפגנה, כי אני מתקשה לקבל את המעמד החדש של אלדד יניב כברון הצדק ושמש העמים. מאדם שהיה מעורב - לעדותו - באין ספור קומבינות שלטוניות, הוא הפך בתוך זמן קצר ללוחם חירות. קשה לי להאמין לחוזרים קיצוניים בתשובה, מכל סוג, ואתם יכולים לשתף את זה בכל הכוח. גם רעהו להנהגה, מני נפתלי, הוא לא ממש נטול אינטרסים או פניות בעניין. פרקליטות מחוז ירושלים כבר הודיעה שהוא למעשה במעמד של עד מדינה.

לא באתי להפגנה, אבל אני מת ללכת. להיות חלק מאירוע שמוקדש כולו למלחמה בשחיתות הציבורית, שמאיימת על הקיום של כולנו. הפגנה שתתקיים ללא הבדל דת, גזע או מחנה פוליטי.