יותר מכל חג אחר באמריקה כריסמס הוא חג המוביל את התנועה חזרה הביתה. לא לצמיתות, חלילה, אלא לימים שבין ישו לשליחיו, שהם הימים בין חג המולד לשנה החדשה. כולנו היינו בסרט הזה, עם אד אסנר הקשיש או מי מדומיו, נופל מסולם בעת שהוא מקשט את עץ האשוח וממתין בכיסא גלגלים ליד החלון - בשוט מצועף שלג שהעדשה מחטטת דרכו - לילדים שיתקבצו מהאוניברסיטה, מהשירות באפגניסטן ומפאלו אלטו.

לרוב מתגוררים אד וגב' אסנר במערב התיכון שאינו מאיים על איש ומצטלם כה יפה בלבו של החורף. מובן שיש מי מאיתנו שגדלו על "איזה חיים נפלאים" הנהדר של פרנק קפרה עם ג'ימי סטוארט, או על משפחת גריסוולד עם צ'בי צ'ייס מקשט את ביתו באורות צבעוניים. השנה השגחתי בניסיון שיווקי אמיץ לדלג על הפלונטר החשמלי עם פרוז'קטור אחד הנתקע בשלג מול הבית ומקרין על קירותיו את התאורה הצבעונית שנותרה מ"סאטרדיי נייט פיוור" בן ה–40. אין גבול לרצונה של הטלוויזיה האמריקאית לשווק. יותר משהעגל רוצה לינוק וגו'.

בניגוד למי מחברי ילדותי שבנו בתים ליד הווילות של הוריהם ברמת חן או ירשו דירה בבניין בגבעתיים שנבנה על אדמה שהייתה שייכת למשפחתם (עסקת קומבינציה), הנטייה האמריקאית היא שהמשפחה הגרעינית מתפזרת ביבשת, החל מהעזיבה לקולג' ועד בכלל. מעטים בלבד שבים הביתה להצטרף לעסק המשפחתי או לתפוס את מקומם הטבעי בחוות בקר רחבת ידיים בטקסס. הרוב נודדים בעקבות משרותיהם הדינמיות, ולכן התנועה האנושית במרחב האמריקאי היא כה מרהיבה ומיוחדת. היא זו המרשה לי להשיב על השאלה: מהיכן אתה במקור? סן פרנסיסקו.

אני גם לא משקר, כי מהו מקור אם לא 1975, וגם מתעלם מהקוץ הנעוץ בישבני שתחילתו בניסיון נפל של אמי לקבוע בבניין בן שש הקומות בשכונת בורוכוב בגבעתיים שבו עמדה המאפייה המשפחתית יותר מ־50 שנה, שלט צנוע שציין את העובדה. השלט, איך לא, הרגיז את הדיירים שתלשו אותו. אמי ביקשה לפתוח במלחמת עולם כמקובל בקהילת פולין, אבל הילדים הרגיעו אותה. שנים אחרי מותה קיבלה אמי צדק משמיים כאשר עיריית גבעתיים - במסגרת מאמץ יפה למפות את השכונה ההיסטורית - תקעה שלט מול הבניין שחגג את המאפייה. אני עם קווין קוסטנר בסיפור הזה; אם תבנה אותו הם יבואו.

***

כמה פעמים בשבוע אני חולף על פני הכנסיות הרבות ברצועת החוף של מיין. זה אינו חוף חולי ושליו כפי שיכול להשתמע, אלא חוף אוקיינוס או אגם מסולע ומיוער, סמיך וסבוך למעבר אדם, שממנו מזדקרים צריחי כנסייה לבנים, דקים וגבוהים שבראשם צלב. שלטי עץ מעוצבים באסתטיקה נאה מסמלים את שביל הגישה הצר. רוב הכנסיות באזור בפטיסטיות ופרוטסטנטיות והן אינן היכן שבאים לשפוך וידוי כהלכתו על כמה לובסטרים הרגת השבוע. מזמן רציתי לעצור ולהיכנס ולבקר באחת מהן, אך כיהודי מבית אני רדוף תחושות אשמה ואינני יודע מה קורה למישהו כמוני הבא בביתו של ישו. כנסייה שכונתית במיין אינה דומה לאתר היסטורי עתיק בפירנצה. עניין של דימוי.

לאחרונה, בעיקר בשל #MeToo, נסדקה אמונתי. בעיקר בגלל אחוז היהודים הגבוה לא מידתית בין המטרידים המיניים והאנסים הנחשפים חדשות לבקרים. תפנית אידיאולוגית ותיאולוגית חמורה? בגידה בערכי בית סבא? בריחה מבוהלת מאימת אנטישמיות מודרנית? משבר אמונה? כולם יחד ואף אחד לא. אמונתי פרחה כאשר הרב שאישר את כשרות הכתובה שעליה חתמתי נעצר והורשע בפלילים. אשתי–כמעט–לשעבר ואני נהגנו להתבדח שבעצם איננו נשואים כדין, אף שבדיעבד אני מבין שברבנות הייתי מוציא יותר וגם יוצא צדיק. אבל ניחא.

לא מתאים לי לבקש מקלט כלכלי אצל ההשגחה העליונה בדמות פקידיה הדוחים ביותר אחרי חיי אפיקורסות ארוכים. מן הסתם אני תורם את חלקי להיעלמה של יהדות אמריקה, שהתבוללותה מאיימת בהיקפה בעיקר אחרי שהפכה לשק האגרוף של ההנהגה בישראל. בין שריפת בתי כנסת ביבשת והמכות האידיאולוגיות והנזיפות שהם חוטפים מישראל, נמאס ליהודים להימלט על נפשם. מי שאינו רואה זאת לא מבין מהחיים שלו.

זה נגמר בשיחה על מזג האוויר עם הכומר. מיין בחורף. רון מיברג

אז נכנסתי. זה לא קטע מסרט של וודי אלן. אני אוהב מיונז ושונא לחם לבן ומעולם לא אכלתי טווינקי. כלומר, איני רוצה להתנצר ולא מחפש טבילה. רציתי, כמו שאומרים אצלנו, to shoot the breeze עם הכומר המקומי, המכונה ודאי פדרה. דבר ראשון, הריח. משהו שנספג בקורות העץ העתיקות. חלב נרות ומין קטורת וניחוח עץ ישן ומחטי אשוח לחג המולד. אולי משום שזו אינה דתי, קל יותר ללכת ולנשום בכנסייה מאשר בבית כנסת. אף אחד אינו תוקע בך מבטים נוזפים. אף אחד לא מביט סביבו בעצבנות. אם אני שובר מוסכמות, אינני יודע על כך. לא כרעתי, לא הצטלבתי, לא טבלתי יד במים, לא הדלקתי נר.

ישבתי בספסל אחורי, ורק אחרי המתנה ארוכה וסובלנית שהניחה לי להתייחד עם בוראי, ניגש אלי גבר שהיה לבוש בערך כמוני, עם משבצות פלנל קטנות יותר, עם ידיים חתוכות של דייג. הוא לא שאל ממש מי אני ומה אני רוצה. שוחחנו על מזג האוויר ותהינו איזה חורף מחכה לנו. הסכמנו שפיקניק זה לא יהיה.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי כמו דמותו של ישו הצלוב שהיה תלוי בירכתי הכנסייה, אבל מעולם לא כאבו המסמרים כמו הפעם. נדמה לי כי תלאות השנה החולפת ניכרו בי מכיוון שהדייג–כומר עזב אותי לנפשי. ישבתי רבע שעה ויצאתי. בחוץ החשיך וירד שלג.

***

בשל סמיכות הזמנים יוצא לרוב שחנוכה, חג המתנות והמעות היהודי, מקדים את חג המולד בימים ספורים. הקרבה הזאת - עם נוחות הפוליטיקלי קורקט - הטילה משימה נימוסית נוספת על האמריקאים. הפתרון הראשון היה להסב את Merry Christmas הנוצרי המובהק ל–Happy Holidays. בשנים האחרונות גם דבר זה כבר אינו תקין מספיק. על פי זהותם המשוערת של הראשים המדברים והמומחים בטלוויזיה, כך מברכים אותם. מישהו בשם זלצר או נפתלי יזכה ב–Happy Chanukka ואחרים ב"חג מולד שמח", עוד דבר מה כללי יותר ושאינו מחייב. לא קלים חייו של האקס–פט בגולה, אבל אני רוצה לצאת נקי: חוץ מפעם אחת שדי נכפתה עלי אם להודות באמת, לא היה בביתנו עץ אשוח.

מדובר בימי שליחות השבתון (אוקסימורון לכל הדעות) שלי לניו יורק מטעם "מעריב" שאותה בחרנו להעביר דווקא בסקרסדייל, מן הגטאות העשירים באמריקה, משום שבניו יורק העיר עליך לממן לילדיך בית ספר פרטי או לשלוח אותם חמושים לציבורי, ואילו בסקרסדייל המקסימום שיכול היה לקרות להם היה דו–קרב של צ'ופסטיקס עם ילדי הדיפלומטים היפנים שהגיעו עם סושי לארוחת צוהריים. לא חשוב.

זו הייתה אחת השנים הקשות בחיי. הילדים תיעבו את האוטובוס הצהוב, את המשמעת ואת הלימודים, ועם שובם חוררו בבעיטות את קירות הגבס של הבית ששכרו לנו. אני דעכתי לדיכאון קליני שהסתבך עם טעות ניווט פרמקולוגית מטעם ד"ר זקמן מ–Docs Are Us, שקרא אותי לא נכון ורשם לי 100 כדורי אוקסיקודון בחודש בלי למצמץ. כדי לפצות את הילדים הייתי יורד למאורת הסושי ליד תחנת הרכבת ומוציא 200 דולר מכספי נמרודי על מגש גדול לחמישה. בקיצור, לא היה משהו.

מיין בחורף. צילום: רון מיברג

אינני זוכר איך זה נולד, כי זה לא התאים לאיש מאיתנו. אולי בשל העובדה שאחיה הבכור של אשתי–כמעט–לשעבר חי בשכנות. אולי משום שזה היה משהו שצריך היה לחשוף את הילדים אליו, בבחינת ראו ואל תעשו. אבל יום אחד מצאתי עצמי נוהג ברחוב המסחרי הראשי של השטעטל בטאורוס המסחרית שקנינו בליסינג ושילמנו 6,000 כדי להחזיר, בחיפוש אחרי עץ אשוח לסלון. העניין עם עצי האשוח הננסיים הללו הוא שהם צריכים להיות זקורים כלולב ובטוחים בעצמם ולא קל למצוא אותם. בסוף מצאנו וקשרנו אחד לגג.

בבית נעשה מאמץ לגייס את הילדים לקשט אותו. אני סרתי לחדר השינה למיטה, להתייפחות הערב שלי, ואת הבנים אי אפשר היה להזיז מהגרסה הראשונה של "Duke Nuke’em". אני מנחש שזה עוד משהו שאשתי עשתה לבד. אחר כך כמובן היה צריך למלא מתנות כדי להניח למרגלות העץ. על האג–נוג, קציפת הביצים האלכוהולית, דילגנו. כמקובל בחג המולד, שהוא בעיקר עילה לצריכה פראית של דברים שאף אחד אינו זקוק להם, הימים היו ימי המכשיר החדש של נינטנדו 64. המכשיר יצא למכירה בכמות מוגבלת. רק חצי מיליון במדינת ניו יורק. והרעיון היה לקום באישון לילה ולהצטרף חרישית לתור של הממוזלים שחיכו לקבלת מספר עם פתיחת החנות.

כך היה. בחנות היו 25 מכשירים, ואנחנו קיבלנו מספר 20. זרחתי מאושר. איך אבא בשבילכם? אבנר הקטן גיפף את רגלי ונטל את ידי כמו חייל מארינס שזה עתה שוחרר מהשבי העיראקי. עלה כהוגן, אבל מחיר סביר לקצת שקט. למוחרת טסתי לשליחות עיתונאית האש–האש באחת ממדינות היבשת (במהלך שנה הייתי ב־20 מדינות שזה 20 יותר מאשר הייתי במהלך ארבע שנים). באמצע נבדה צלצל הטלפון. המרחק לא כיסה על ההיסטריה בקולה של אשתי. בלמתי וירדתי לשוליים.

"מה קרה?", זעקתי, "מה כבר קרה?".

"אני לא מוצאת את האולטרה 64".

"מה זאת אומרת?".

"ירדתי לנקות את חדר הטלוויזיה והמשחק איננו".

הבית היה די פרוץ ולא הייתי מופתע כלל אם אדגר, אחיו של צ'רלי מנסון, היה יורד יום אחד מההרים לפלס לעצמו מקום ליד צ'רלי בהיסטוריה האמריקאית.
"חיפשת טוב?".

"אין מריו", פסקה, "אני מתקשרת למשטרה".

"תעשי מה שאת מבינה", אמרתי, אף שזה טיפה מגוחך בעיני. "כשהילדים ישובו מבית ספר תשאלי אותם איפה מריו". "אני לא יכולה לקחת סיכון", אמרה. "אם הם יחזרו ואין מריו, הלך עלינו".

תוך חמש דקות הגיע הבלש רוסו ממשטרת ווסטצ'סטר. נאמר לי שרוסו היה נרעש יותר מאשר ראינו אותו אצל השכנים שעשו היבאצ'י מהכלב של המשפחה השנואה עליהם. רוסו היה הרוס, גם הוא עמד בתור לקנות אולטרה 64 לבנו. הוא אמר לאשתי שהיה מעדיף שהפריצה הייתה מתרחשת במדינה שיש בה עונש מוות. רוסו והשותף שלו סטארסקי בדקו שאקדחיהם טעונים וחיפשו עקבות בחצר. לקחו טביעות אצבעות מהטלוויזיה, שתו קפה אבל איבדו את התיאבון ולא נגעו בדונאטס. הבטיחו לשים מעקב מיוחד על הבית והשאירו את המספר של האיתורית. בשלוש חזרו הבנים מבית הספר, הוציאו את האולטרה 64 מתחת למיטה, חיברו לטלוויזיה ושיחקו בכיף.

"אני נורא מתביישת", אמרה אשתי בטלפון לבלש רוסו, "אני מתה מבושה".

"זה בסדר", רוסו הרגיע אותה, "גם אני הייתי מגיב כך. רק חולה נפש מסוכן יגנוב נינטנדו".

בגלל רגע ההארה הדתית הזאת, כל בעלי זכות ההצבעה הצביעו לביל קלינטון לכהונה שנייה וחיסלו את בוב דול. מה שלא יקרה בחג המולד הזה עם דונלד טראמפ.

הדמיון היחיד ל–1996 יהיה זה: אני שוב אשכב לבדי במיטה בבית בדיכאון קליני עמוק רק בלי אוקסיקודון.