ספק רב אם הקהל, שהגיע באחרונה לאצטדיון רמת גן כדי לצפות במשחק הגמר של טורניר החורף הבינלאומי לנוער, וקיבל בסיומו טקס הצדעה קצר לשייע גלזר האגדי במלאת לו 90 שנה - זיהה גבר קשיש חובש כובע מצחייה כחול ונשען על מקלו, שניצב ליד אגדת העבר. “הייתי המלצר של שייע", כך מציג האיש את עצמו במין הומור כזה, “אם כי שייע נהג בליצנות שלו לכנות אותנו, אלה שמסרו לו את הכדור לשערים הרבים שהבקיע, ‘המשרתים שלי’".
סיפורו האישי של גולדשטיין מעלה באוב ימים רחוקים בטעם של פעם. הוא משער שמלמעלה הכתיב לו הגורל שיעסוק בספורט. “נולדתי בתל אביב בתאריך היסטורי", הוא מספר, “באותו יום, 29 במרץ 1932, החלו תחרויות המכבייה הראשונה, כך שאני לגמרי מכביסט".
למכבי תל אביב הגיע בעקבות אחיו הבכור, חיים, שהיה מבוגר ממנו ב־15 שנה ושיחק ב"התחייה" - קבוצה בת של המועדון - ולימים נפל כחייל גבעתי בקרבות ליד אשדוד במלחמת העצמאות. “בזכות חיים נהייתי שחקן", מציין גולדשטיין. “גדלנו בבית דתי, וההורים שלנו לא בדיוק התלהבו שאשחק כדורגל, אבל לא יכלו לסרב לאחי, שכאילו פתח לי את הדלת".
“למעשה, כמעט נהייתי שחקן הפועל", גולדשטיין מרשה לעצמו לחשוף לאחר שנים רבות. “כששיחקתי כדורגל עם ילדים ליד הבית, קרוב לדיזנגוף, שם עלי עין שכן, מאנשי הפועל, ושלח אותי למועדון שלהם בשכונת מונטיפיורי. כשחזרתי הביתה עם חולצה אדומה שלהם, אחי שלח אותי מיד להחזיר אותה לשכן ההוא. ‘תגיד לו שאצלנו רק מכבי’, הורה לי. ואני בבכי הלכתי להחזיר את החולצה. למחרת אחי הביא אותי למכבי".
“שיחקנו בשיטה הווינאית, שהביא מווינה אגון פולק, המאמן הקודם של הקבוצה, והתייחסנו לכדורגל כאל דבר אלוהי", מעיד גולדשטיין, שהיה חביבו של המאמן ג’רי (משה) בית הלוי, שותפו של האח חיים בליטוש יהלומים.
כשמכבי עמדו לנסוע למשחקים ביוגוסלביה ובשווייץ, לא ציפה גולדשטיין בן ה־17, ה"בייבי" של הקבוצה, שיהיה בין הנוסעים. אז ג’רי הפתיע אותו, כשהודיע שייסע בתור השחקן ה־19. “הייתי בעננים", לא ישכח הנער דאז.
לדבריו, בשווייץ הנצה מסורת החולצה הצהובה של מכבי תל אביב: “כששיחקנו בלוזאן, שם לב הקיצוני שלנו, יוסלה מירמוביץ’, לתלבושת הצהובה שלהם. הוא סיפר למנהל שלהם שבתקופת השואה הוכרחו היהודים ללכת עם טלאי צהוב, ושכנע אותו להעביר אלינו את התלבושת שלהם כהזדהות. במשחק הבא, בברן, שאגב נגמר בתוצאה הלא רגילה 5:5, כבר שיחקנו איתה".
מירמוביץ’ המנוח, שממנו שמעתי בזמנו גרסה קצת אחרת לגבי הסיפור הצהוב, היה שותפו של גולדשטיין באפיזודה האנגלית בקריירה שלו. “שנינו הוזמנו לקורס מאמנים באנגליה לאחר ששיחקנו בלונדון עם נבחרת מכבי, ושם הוצע לנו לשחק בווינגייט, קבוצת חובבים יהודית לונדונית", הוא משחזר. “חובבים, חובבים, אבל לא שיחקנו בחינם. את המשכורת היו מעבירים לי דרך מסגרייה של יהודי כדי לעקוף את הקושי של השגת רישיון עבודה".
“אגב, לו רציתי,יכולתי לשחק בארצות הברית. כשמיוהנסבורג הגעתי לשם עם נבחרת ישראל, פגשתי את אג’ו מורדקוביץ’, שחקן מכבי שירד לאמריקה. הוא הביא אותי לסן פרנסיסקו וסידר לי חוזה לשחק בקבוצה שם עם סטיפנדיה ללימודים באחת האוניברסיטאות. שקלתי את ההצעה, אבל העדפתי לחזור לדרום אפריקה. אמריקה לא עשתה לי את זה".
פתוחות. שיחקתי שם עד 62’, כשמבית"ר תל אביב ביקשו ממני לבוא לעזור להם להינצל מירידה".
במקביל לקבוצתו היו לגולדשטיין, קלאסה של שחקן קישור, 25 משחקים בין־ארציים בנבחרת ישראל. “אז זה היה כבוד גדול לשחק בנבחרת", הוא מציין. אם בליגה הבקיע 41 שערים, אולי קצת פחות, גולדשטיין, המעיד על עצמו שלא היה במיוחד סקורר, הרי בשורות הנבחרת הבקיע שער בודד. והיכן? - בתבוסה בוורוצלב 7:2 במשחק ידידות נגד נבחרת פולין. סטלמך הבקיע את השער השני.
מה קרה שם? - מדברי גולדשטיין אפשר להבין שלא מומלץ להקים ועדת חקירה בנידון, אלא שזאת הייתה פדיחת כחול־לבן אופיינית, כאשר הוא וחבריו נאלצו לשחק שם כעדר ללא רועה. “הכתם על המפלה הזאת הוא לא עלינו, השחקנים, אלא על ההתנהלות של ההתאחדות לכדורגל דאז", מתריס גולדשטיין. “השאירו בארץ את אלי פוקס, שאימן את הנבחרת לקראת המשחק, וזרקו את המאמן החדש, גיולה מאנדי, ישר למים בלי שהכיר את השחקנים. במשחק הבא בהדרכתו כבר הוצאנו תיקו 1:1 נגד הפולנים, שניצחו באותה תקופה 0:4 את נבחרת ספרד. היית מאמין?"
אף שחלף מאז זמן רב, ניכרת התרגשות בקולו של גולדשטיין, כשהוא מתייחס למאנדי, מי שהיה מאמן נבחרת הפלא ההונגרית, שבא לאמן בארץ האבות, “כשגם אם היה יהודי, לא היה מושג ביהדות. מאנדי היה בן אדם מדהים", גולדשטיין מעלה אותו על נס, “כל כך אנושי, טיפוס משגע. לפני משחק לא היה מסוגל לשבת בשקט. הוא היה הולך אנה ואנה, שקוע במחשבות על המשחק הצפוי".
לגבי מאנדי, יש לגולדשטיין סיפור שכל האחריות על אמיתותו מוטלת עליו. לדבריו, לאחר שהתנגש במשחק ליגה עם שחקן יריב ו"פתחתי את הראש מעל לגבה", טופל בהדסה ושולח לביתו. למחרת בא מאנדי לבקר ביקור חולים את חניכו המסור בדירת החדר הצפופה שבה התגורר - ולא היה מסוגל להיכנס. גולדשטיין טוען שבעקבות הביקור אצלו, מאנדי השיג אצל ראש הממשלה בן־גוריון דיור לשחקני הנבחרת.
“בימים ההם, זו הייתה גאווה ללבוש את מדי נבחרת ישראל", מצהיר גולדשטיין שוב. “אנחנו שיחקנו בשביל הדגל ובשביל הסמל, בעוד ששחקני הנבחרת כיום משחקים בשביל הכסף. בתקופה שלנו הסתפקנו בדמי כיס של שלושה דולרים ליום".
גולדשטיין החמיץ את אחד הניצחונות הגדולים בתולדות הנבחרת, 1:2 בבלגרד על נבחרת יוגוסלביה החזקה בשנת 60'. בדיוק היה בנבצרות. “זה היה לפני פסח", הוא מספר כשחותם ההחמצה עדיין ניכר בפניו. “בדפוס שלנו היינו עמוסים בהזמנות לקראת החג, ונאלצתי לבקש לשחרר אותי מהנסיעה".
פספסת משחק היסטורי.
“לא פספסתי שום דבר. אף פעם לא חייתי מההיסטוריה, מה גם שהייתי שותף להישגים גדולים אחרים של הנבחרת".
כמאמן, לא הרחיק גולדשטיין לכת, ואימן בעיקר קבוצות ילדים ונוער בשל המחויבות לבית הדפוס, שנמכר מאז, “לאחר שהילדים לא רצו להמשיך". לו ולרעייתו בת־עמי שלושה ילדים - אורלי, טלי ואליהו, שניסה בצעירותו לשחק כדורגל.
כיום, הבריאות של גולדשטיין לא משהו. הוא מושך רגל “לאחר שהחליפו לי ברך בעקבות שנים של כדורגל". כמו כן, היה לו גידול בגולגולת והוא עבר ניתוח מעקפים. וחוץ מענייני בריאות? - “היום אני פותר סודוקו, יושב במחשב ומפעם לפעם אנחנו יוצאים".
התרעות פיקוד העורף