לרגע נצפתה בימים אלה בשוליהם, כשהוענק לה בכנס “רואים טוב”, שנערך בכנסת ביוזמתו של ח”כ יהודה גליק, אות הוקרה מיוחד. אם לא ממש שמעתם על כך, שמעוני איננה מתפלאת. “למה שיהיה פרסום למשהו שיש בו אור ותקווה, אם בתקשורת שמים דגש על השלילה?” היא עוקצת.
גולת הכותרת בפעילותה של שמעוני הוא “בית איל”, שהקימה בקיבוצה בעקבות רעידת האדמה שהתחוללה בחייה עם נפילתו בלבנון של צעיר חמשת ילדיה, בנה יקירה סגן איל שמעוני, בספטמבר 97’. “חשבתי שאם להנציח את איל, אז במשהו לאומי ומוסרי כמו שילוב ייחודי של מרכז ספורט המיועד לבעלי צרכים מיוחדים וגם לאלה שאינם כאלה, עם אתר הנצחה”, היא אומרת. “זה בפירוש לא בית לנכים, אלא מקום המבטא את שילובם בחברה הרגילה”.
שמעוני, אישה דקת גו ובהירת שיער, הגולש על כתפיה, איננה יודעת מניין נהיו לה תעצומות הנפש שעמן גייסה סכום עתק של 35 מיליון שקל להקמת הבית המרשים, “כשעל כל תרומה שגייסתי שילמתי מע”מ למדינה, שהרוויחה יפה מכל העניין”.
לאשדות יעקב מאוחד עברה בעקבות נישואיה לבעלה המנוח, עוזי, שאותו הכירה לפני שירותה הצבאי בצנחנים, במסגרת פעילות בתנועה הקיבוצית שאליה היא קשורה כל חייה. כששמעוני שומעת דיבורים, שלפיהם תנועה זו גמרה את הסוס, היא מספרת: “כל חיי הייתי מאוד־מאוד נגד ההפרטה, מדיניות שהובלתי בקיבוץ בלי לנסות להיות דון קישוט. כאשר איל לא חזר אלי (כך היא נוהגת לומר על נפילת בנה - יב”א) והייתי שבר כלי, ניצלו זאת במשק כדי להעביר החלטה בעד ההפרטה, משהו שמזכיר יותר שכונה קהילתית מאשר קיבוץ בסגנון של פעם. כיום מסתמנת בקיבוצים התחדשות עם רשת ביטחון לוותיקים שבינינו”.
עוזי שלה היה ד”ר לסוציולוגיה ולכלכלה. “כמו רבי עקיבא, הוא התחיל ללמוד בגיל 40, ובאותו זמן עבד בבננות והיה מזכיר הקיבוץ”, מספרת אלמנתו. “הוא היה ראש אגף ההסברה במפלגת העבודה וממקימי מחנה רבין בה. ב־92’ רבין גייס את עוזי לכתוב את המצע המדיני של המפלגה לקראת הבחירות עם פסקה בדבר חיזוק ההתיישבות בגולן, דבר שלא היה קל לשכנע איתו את רבין. עוזי נפטר לפתע ממחדל רפואי שבוע לפני שהעבודה זכתה באותן בחירות. רבין לא הגיע ללוויה. הוא שיגר מברק שבו הסביר כי יכול היה להגיע רק במסוק, ולא מצא לנכון לעשות כן בהלוויה של חבר שלו”.
ב־77’ מצאה את עצמה מצטרפת למשפחת השכול, כאשר אחיה הבכור, הטייס שמואל לוין, שבמלחמת ששת הימים בישר למשפחתו על השמדת חילות האוויר של מדינות ערב ו”במלחמת יום כיפור הטיס את הרמטכ”ל דדו תחת מסך הטילים של האויב”, נפל בתאונת אימונים בדרום כתוצאה מוורטיגו. “החיים שלי מלווים בשכול ובמלחמות שמהווים את סימני הדרך שלי”, היא אומרת.
עד נפילתו של בנה הייתה שמעוני דמות מרכזית בקיבוצה. במהלך השנים שימשה בשתי תקופות כהונה כמזכירת המשק, ניהלה בית אריזה אזורי גדול להדרים ובאשדות יעקב ניהלה בזמנים שונים מפעל מתכת ומפעל בטון. “אלה היו מפעלים של גברים, וכדי לנהל אותם לא נדרשתי להניף דגל של פמיניזם”, היא אומרת. “בחרו בי קודם כל בגלל כישוריי, וזאת, אני מודה, כשהתפקידים שמילאתי בכלל לא היו קלים. נראה לי שהייתי מנהלת שהגורם האנושי היה מאוד חשוב לה.
“יש לי ראייה כלכלית”, היא סבורה. “לפיכך, בית איל מממן את עצמו ממה שמשלמים המשתמשים בו ולא תלוי באף אחד. אנחנו מסבסדים את בעלי הצרכים המיוחדים הבאים אלינו מכספי המנויים האחרים. אם אני הולכת להקים עוד קומה ורוב הכסף בא מביטוח לאומי, זה יפה. אבל כשעלי לגייס את היתרה, כ־300 אלף שקל, זה למות. הכלל שמנחה אותי זה לבנות רק כשיש כסף. מבחינתי, אין דבר כזה להיכנס לחובות ולגירעונות”.
“כפי שסופר לי, יום קודם לכן הגיע לשם צוות של ערוץ 2 בראשות רוני דניאל, שהתלווה לסגן הרמטכ”ל דאז, מתן וילנאי. הם ביקשו לצלם אותו בתרגיל, כאילו הוא וחבריו עולים עם הטנק למקום שאליו למחרת איל עלה ולא חזר. ‘כאן לא מצטלמים בתרגיל’, כך דווח לי שאמר בחיוך, ‘כאן נלחמים'”.
אף לשבריר של שנייה איננו מרפה ממנה הזיכרון מאותו יום רע ומר. זה החל בכך שהבחינה בניסיונות מוזרים לתפוס מרחק ממנה. “לא הבנתי מה פתאום לא אומרים לי שלום והמשכתי במלאכת הגינון שבה עסקתי באותו יום ליד מגרש הטניס”, היא נזכרת בהתרגשות. “חששתי שמשהו קרה, אבל בעודי מרחיקה את זה מעצמי, ראיתי מונית נכנסת ובה ‘ירוקים’, כלומר אנשים במדים. כשהמונית פנתה לכיוון שלי, התחלתי לרוץ והספקתי לומר לחבר המשק שהתלווה ל’ירוקים’: ‘תגיד לי שהוא נפצע’ ונפלתי. איל שלי כבר לא חזר”.
משום מה התמהמהו ביציאה מרצועת הביטחון, אף שנוכחו לדעת שהיא מיצתה את עצמה, כשרבים נפלו ביציאה לחופשה מלבנון או בשובם אליה.
“לא הייתי מאלה שקראו לזרוק את כל הבוץ על אריק שרון”, היא מוסיפה. “קדמו לאהוד ברק ארבעה ראשי ממשלה, שיכלו להוליך נסיגה מלבנון, ואני מתכוונת ליצחק שמיר, לשמעון פרס ידידי, ליצחק רבין, גם כן ידידי, ולבנימין נתניהו בכהונתו הראשונה. והרי מנחם בגין אמר מלכתחילה: ’אינני רוצה אף שעל מלבנון’. כשאהוד (ברק) נבחר ב־99’ לראשות הממשלה, התנועה שלנו לא הפסיקה לפמפם אותו בדבר הנסיגה, שהוא צידד בה בהיותו אלוף בצה”ל. כתנועה, היינו כמו קרצייה שלא נתנה לו מנוח, אפילו לא לרגע. בפירוש היינו קטליזטור, אך הכתר היה של המתים ושל אהוד ברק”.
“היינו תנועה חדשנית עם מסעות וצעדות המחאה שארגנו”, מציינת שמעוני. “כשוויקי קנפו יצאה עם הדגל ממצפה רמון לירושלים, היא לקחה את זה מאיתנו. לא רק שצעדנו ברגל, אלא גם ערכנו מסעות באופניים, בטרקטורונים, בג’יפים, במה לא. ואם לא הייתה לבסוף הנסיגה, כדי להשיג את המטרה אפילו הייתי רוכבת על סוסים. המחאה שלנו הייתה אטרקטיבית, אפילו גימיקית, עם אמירה ברורה, כך שהתקשורת לא יכלה לפסוח עליה, ובידיעה שתמונה שווה אלף מילים לא הייתה לה ברירה אלא לסקר אותה”.
“באותו יום הקדמתי לבוא למקום, כי ידעתי שאמור להגיע לשם מהיישוב נופית טיול של כיתה ב’, שבה למדה צפנת, נכדתי הבכורה. היום, אגב, היא בשנה השישית של לימודי רפואה, ולפני חודש היא הביאה לי נין ראשון. לאחר שסיימתי לספר לתלמידים על החשמל מנהריים, והאוטובוס של צפנת וחבריה לכיתה החל מתרחק, נורה לפתע מטח של ירי ונשמעו הצעקות של התלמידות מבית שמש, שקרעו את השמיים. הן התגלגלו בצעקות אימים מהגבעה, שלימים נקראה ‘גבעת הפרחים שנקטפו’.
“בדיוק הייתי אז ליד נקודת המשטרה במקום. תפסתי את הטלפון וצרחתי: ‘יש פה טבח! תשלחו מסוק!’ ורצתי לעזור בחילוץ הבנות הפגועות. אחת-אחת נשאתי אותן משם על כפות ידיי, כשחלקן היו מעולפות. למחרת הגעתי אל המשפחות שלהן בבית שמש, ומאז חיינו שזורים זה בזה”.
כאשת מופת של חזון ומעש, יזמה שמעוני את הפיכתה של הגבעה, שעליה התרחשה הזוועה, לפינת חמד מלבלבת. היא תכננה ועיצבה אותה, ולאחר מכן שתלה את הפרחים הפורחים על הגבעה. אם תורשה לי הערה אישית: כשלפני שנים אחדות הזדמנתי למקום בסיור עיתונאים, ראיתי אותה שם כשהיא בבגדי עבודה, אוחזת במזמרה ועושה את מלאכת הקודש שלה, שבה היא מתמידה 21 שנה. “פי מיליון יותר קשה היה להקים את בית איל”, היא טוענת.
בהשקפותיה, שאותן היא מביעה במאמרים נוקבים שהיא מפרסמת בתקשורת, שמעוני היא יונץ, המתנגדת בתוקף לנסיגה כלשהי מהגולן, ועם זאת, היא פעילה בתנועת “נשים עושות שלום” ומעידה על עצמה, ש”אני בריש גלי בעד מדינה פלסטינית ובעד פשרה טריטוריאלית, שתאפשר מדינה יהודית לדורי דורות”.
“צריך לסגור את ארצנו בפני הפלסטינים”, היא כתבה באחד ממאמריה. “זה מתוך התנגדות תקיפה לזכות השיבה שהם דורשים”, מסבירה שמעוני. “זה לא מפריע לי להיות בעד מדינה יהודית דמוקרטית לעולמי עד, עם שוויון אזרחי מלא לכל מי שחי בתוכה. בנושא של השוויון אני שמאל שבשמאל”.
שמעוני הייתה מהפעילים הנמרצים למען שחרורו של גלעד שליט משבי חמאס. היא קראה להפסיק את הזרמת הכספים לשלטון חמאס, שמממן את הטרור, ודרשה להרע את תנאי האסירים הפלסטינים ו”להוריד את השאלטר לעזה, ובו בזמן גם להפציץ אותם מלמעלה במזון ובתרופות”.
מטרידות אותה פרשיות השחיתות, שאינן יורדות מהכותרות. “כשאני מתחברת לטלוויזיה, כמו אצל כולנו, בסלון הבית כל הזמן יושב הפשע”, היא מלינה. “איזה חינוך אנחנו נותנים עם זה לילדים במדינה? בינתיים הכל בחקירות, ומי אני כאיש קטן אחרוץ דינם של מנהיגים”.
"מי כמוני כל כך לא רוצה מלחמה”, היא מצהירה לקראת סיום. “אני לא אומרת את זה למען עצמי כמו למען ארבעת ילדיי, 15 נכדיי והנין שלי, שהם והחתנים והכלות שלי - האור בחיי. זה מה שנותן לי את הכוח בכל מה שאני עושה”.
התרעות פיקוד העורף