לחם קימל ועיתון

אצלנו קראו לו תמיד "עיתון מעריב". אף פעם לא "מעריב". "ראית את 'עיתון מעריב'?", "מישהו יודע איפה 'עיתון מעריב'?", "קראת מה כתוב ב'עיתון מעריב'?".

ואני, לפני שידעתי בכלל לקרוא כבר ידעתי מה כתוב בעיתון "מעריב". עיתון "מעריב" לא היה עיתון סנסציוני כדברי אמי ולא עיתון סקטוריאלי כדברי אבי. כשבגרתי ויכולתי כבר לקרוא בעצמי את עיתון "מעריב" גיליתי שהיו בו לא מעט סנסציות, אומנם מוצנעות ולא בעמוד הראשי וגם הייתה בו אג'נדה פוליטית שצצה לה לפתע בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים. העדפתי לחשוב שהעיתון הוא שהשתנה ולא חלילה שהורי הם הטועים.

אחינו, השובב בין שלושתנו, שחטף לא פעם גם על דברים שאנחנו עוללנו, שלף פעם עיתון "מעריב" מהחודש הקודם (כל העיתונים היו שמורים אצלנו בבית) והחליף אותו בעיתון "מעריב" של אותו היום שהיה כבר מונח על השולחן לצד המרק והלחם. אבא שלנו התיישב לאכול, נשף במרק החם והתחיל לקרוא עמוד אחרי עמוד כמו בכל יום. הכותרות והמאמרים לא עוררו בו שום שמץ של הפתעה או הרהור ופקפוק. רק כשהגיע כמעט לעמוד האחרון שבו הופיעו מודעות האבל, קרא בהפתעה גדולה כשנתקל בשם של מנוח אחד: "מה זה? הרי הוא מת כבר לפני חודש!".

אתם לא ידעתם שמאחורינו ישב מישהו שביקש להוציא את הפרוטה מכיסו של הקורא בכל דרך שהיא, אף בדרכים שבעינינו אינן כשרות.

(עזריאל קרליבך)

במאמר האחרון שלו כתב עזריאל קרליבך בין השאר:

בעיני השלטון נדמה תמיד שהעיתונות בתור שכזו היא האשמה בגידולי פרא שצצו בתוכה. השלטונות אינם רוצים להבין שעיתונים נוסדים וצומחים ונכתבים ונמכרים על רקע מציאות חברתית מסוימת.

חברה אשר בכיריה מציפים זה את זה דברי חירוף וגידוף בפרלמנט יום־יום, אינה יכולה לדרוש שדווקא הכתבים בעיתונים ייזהרו בלשונם.

במידה שהשלטונות יראו בכבודו של האזרח רכושו שאין לפגוע בו, אף העיתונים לא יהיו גדושים דיבה והשמצה.

השנאה בין "ידיעות אחרונות" ל"מעריב" לא שככה במשך שנים רבות. היא הייתה זהה באותן שנים רק לשטנה התהומית ששררה בין בן־גוריון לבגין ואולי גם כמו בין דן לאגד.

ב–12 בפברואר בשנת 1956, בדיוק שמונה שנים אחרי שהקים את "מעריב", נפטר עזריאל קרליבך בן ה–46 מהתקף לב. אפילו נתן אלתרמן, שלא תמיד אהב את מה שקרליבך כתב ובעיקר לא את ההתקפות שלו על בן–גוריון, הספיד אותו:

רבים, רבים ראו פה לקנאה ולפלא

(אכן, בלי להודות בכך על פי הרוב)

כיצד ממש מכף ידו יום־יום אוכלת

אותה חיית הטרף הנקראת רחוב...

זה יישאר. בזאת הוא יימנה. המעט הוא?

בין הברקים אשר חצו את היריד...

זה שם שיחרת, וכבר הנה נחרת הוא

על לוח אבירייך, עיתונות עברית.

עוד הרבה אחרי כן המשיך שמו של המייסד והעורך הראשון להתנוסס ליד כותרת העיתון "מעריב". כמו גם הסלוגן "העיתון הנפוץ ביותר במדינה". הרבה שנים חלפו עד שהתהפכו היוצרות ועד ש"ידיעות אחרונות" חזר להיות העיתון של המדינה.

הכבוד זול מן הנפט

האמונה חלשה מן הפחד

הסובלנות קטנה מן השנאה

הערך נמוך מן המחיר

שלום רוזנפלד היה גם כוכב תקשורת. בשנות ה־50, הרבה ימים לפני הטלוויזיה, כשתוכנית הדגל של הגל הקל "שלושה בסירה אחת" שודרה בשבת בצהריים וכולם היו צמודים לרדיו, כיכב רוזנפלד כאיש הצוות לצד דן בן אמוץ ועוד כמה אנשי הומור של אותם ימים.

מהי אישה מודרנית? שאל המנחה יצחק שמעוני.

אותה הגברת במינימום אדרת, ענה שלום רוזנפלד.

ותתפלאו. אבל זה הצחיק נורא. בדיוק כמו:

מה נכתב על המצבה של דון ז'ואן?

פה נקבר ספרדי טהור. לאו דווקא מהאנוסים.

אחרי שנים הכרתי את יורם, בנו של שלום רוזנפלד שהיה חבר נעוריה, בעלה ואבי ילדיה של המוזיקאית נורית הירש. עבדנו שנינו, יורם ואני עם יעקב לוינסון, האיש שהפך את בנק הפועלים מסניף של קופת חולים לבנק המוביל במדינה. שנינו נמנינו עם חבורת צעירים שנקראו "נערי לוינסון". לוינסון התאבד, ויורם רוזנפלד נפטר. שלום רוזנפלד הלך לעולמו לפני עשר שנים, בגיל 94.

אין טוב מעיוור להוביל בראש באפלה,

אין טוב מחירש להבין דברים ברעש,

אין טוב משוטה להתפעל מתעלוליו של ליצן,

אין טוב מרמאי לחשוף כזבי מתחסד,

אין טוב מתמים להנציח שלטונו של רשע

עצוב לי פה עד דמע וצר עד השתגע.

אין כלב לחרפו כאן, בנשמה רוסית...

נושך לו כמטורף, יגון יגונותיים.

בכדי אקיש באצבע על דופן הכוסית.

ומה אם גם אתקע לך תקע בין שיניך?

ומה אלעיז עליך, ז'רגון של משמוטים?

בלום פיך, בן זונה. אכן חזיז ורעם,

היו לי לזרא פניך הפותים

סיפרו שפעם בא לעורך וביקש את רשותו לפרסם שהוא יוצא לחופשה והטור לא יופיע בשבוע הבא. "לא חבל לבזבז שטח יקר כל כך בעיתון השבת?", שאל העורך. "אז מה לעשות?", תמה גימל. "תשלח גלויה לקורא שלך", הציע העורך.

נפשי הנמבזה! פתאום המתה לכנען.

לנוף זה הארור, האהוב העקר.

פתאום, לעזאזל, געגועים ענוה

אל כל פרצוף של ז'יד. אם זר ואם מוכר

(בנימין גלאי)

בעוד כמה אמשים, כאשר בנוכחות האנושות התרבותית תיערך הלוויה חגיגית להומור שבכתב, ייחרט על מצבתו של הנפטר באותיות של זהב: "כאן מונח הצחוק המודפס. היה אלפי שנים, נדרס בידי הטלוויזיה הצבעונית בשלהי המאה העשרים", או משהו כזה. המסך הקטן בלע תוך יובל שנים עולם ומלואו, ובין שאר חומרי הקריאה בלע גם את ההומור של האותיות. בינינו לבין עצמנו, אין זו הפתעה כה גדולה. ההומור הכתוב התגלה לאחרונה כשלב ביניים מיותר, שאפשר להסתדר בלעדיו יפה מאוד.

ואני שואל: האומנם?

"פזמון חוזר" נדמה לי שקראו לטור השבועי ההוא שלי. מכל מיני סיבות השתמשתי בשם בדוי. קראו לי נועם שחק. הפעם אני כותב ב"מעריב" על "מעריב" ובשמי האמיתי. הנה נסגר מעגל.