גורלי בידיי



"זה החל מהבריחה מגן הילדים בגיל 5, בנימוק 'אמא, הילדים שרים שירים גסים לגננת' ונמשך בקרב הישרדות יומיומי בשכונת העוני של שנות ה־50־60 בנתניה, שבה גדלתי. הייתי נער שהחליט להפוך כל חיסרון סביבתי לאתגר. כשלא היה לי כסף לדמי כיס, התחלתי לעבוד בגיל 10 בדחיפת עגלות תינוקות לגני ילדים או במשתלה, כמנהל עבודה על ילדים/ נערים בני גילי. העוגנים היו בית חם למרות המחסור, והייתה לי מחנכת מדהימה, מרים קלוסקי־נבו ז”ל, פרטיזנית ולוחמת שורדת שואה, אשר נטעה בי תקווה כי אין מצב קשה יותר מזה שהיא הייתה בו. הוסיפו לזה את הסרט הראשון שראיתי כילד בן 12 בקולנוע, 'צלילי המוזיקה' עם ג'ולי אנדרוז, שבו דמותה של מריה השפיעה עלי כמו הייתי אחד משבעת היתומים שבהם טיפלה ובהם נטעה תקווה".



 ג'ולי אנדרוז - צילי המוזיקה צילום מסך



 



בחירת מסלול פיקודי בצבא



"בגיל 15 ביקשתי ממדריך הגדנ”ע שלי לצאת לקורס מ”כים. הוא נענה מיד, ובעצת המחנך יענק'לה דקל, יצאתי ל־50 ימים שלימים יתבררו לי כקשים יותר מטירונות צנחנים. שם התקבלה בי ההחלטה שאהיה מפקד בצבא. ספר מדרבן באותה התקופה היה 'צנחנים בכלא הסורי' וסיפור העוצמה של אורי אילן ז”ל, המתומצת במילים 'לא בגדתי'. במסלול הפיקודי שלי, ממפקד מחלקה ועד אלוף פיקוד, גיבשתי את האמירה כי מפקד בשדה הקרב הוא הדבר הקרוב ביותר לאלוהים. זו הזכות הגדולה ביותר אשר ניתנת לאדם, ולצדה החובה הגדולה ביותר: אחריות על חיי אדם".



 



טקס השבעה. פרטי



 



הפצצה בוואדי ביאנור



"ארבעה פנטומים שלנו, שלוש שניות, 29 הרוגים, 180 פצועים ועמק עולה בלהבות, שמהן נשמעות זעקות כאב ושבר - כל זה התרחש 300 מטרים ממני בינואר 1982, בתקופת מבצע שלום הגליל, במסגרת התקרית בוואדי ביאנור, כאשר הייתי בראש מאות חיילים. הדבר הראשון שעלה לי בראש היה לעצור את הגיחה הבאה. השני היה 'מזל שלא הקדמנו בשלוש דקות, כי אז יכולנו להיות בשטח המופצץ'. שלוש שעות אחרי, קיבלתי את אחת ההחלטות המעצבות של חיי ושל חיי 400 חיילים שלי: מג”ד בן 27 מחליט בניגוד להמלצות המח”ט ומפקד האוגדה הבוגרים ממנו בעשרות שנים שהוא ממשיך להילחם, ונכנס לקרב הבא בתוך שלוש שעות".



 



הקמת משפחה וילדים



"הקללה/ ברכה אשר הייתה בפי אמי כאשר התלוננו על הדאגות שלה הייתה 'הלוואי שתהיו הורים, כי רק אז תבינו אותי'. הקמת משפחה והבאת ילדים כדור המשך הן אבן יסוד ביהדות, ובהמשך קיומו של היקום. חוויית הזוגיות וההורות המשותפת היא עוצמתית ומשפיעה על קבלת ההחלטות האישיות".



 



לקרוא, לחקור, לדעת



"בספרי האחרון 'מנהיגות ברגעים של אמת' הוספתי את תכונת הסקרנות בין התכונות הנדרשות למנהיג. זה הוביל אותי למחקר אקדמי של תופעות המנהיגות בשדה הקרב ובשגרה, והמודלים שהגיתי בו מסייעים כיום למפקדים ולמנהלים צעירים. שני ספרים מדהימים שקראתי לאחרונה השפיעו על עיצוב החשיבה שלי לגבי הקיצונים מימין ומשמאל: 'תולדות מלחמות היהודים ברומאים' של יוסף בן מתתיהו ו'זיכרונות אדריאנוס' של מרגריט יורסנאר".



 זכרונות אדריאנוס. עטיפה



 



תרומה לקהילה



"רוב פעילותי למען הקהילה החלה לפני יותר מ־25 שנים. מעורבותי החברתית לאיחוי השסעים היא טיפה בים, אבל מסבה לי אוקיינוס של סיפוק אישי".



 



השחרור מצה”ל



"אלופים, רב־אלופים, ראשי מוסד, שב”כ ומשטרה הגולשים 100 ימים משחרורם לפוליטיקה לא הבינו ולא מבינים עד היום את עוצמת הנזק. אין שסתום חד־כיווני. החלטתי להתפטר מהצבא בהחלטה אישית, ולא הראו לי את הדלת. הייתי האלוף הכי צעיר בצבא, כמו גם התת־אלוף הכי צעיר בצבא. אבל אנשים יוצאים לפוליטיקה בן לילה. הם לא הבינו שאם גנרל עובר בן לילה לפוליטיקה, הפוליטיקה עוברת בן לילה לצבא. אנשים פוליטיים פוחדים לקבל החלטות שאולי כרמטכ”ל היית מקבל, וזה האבסורד של העניין".



 יום טוב סמיה שנת 2000 צילום ראובן קסטרו



 



בניית בית כנסת



"אני יהודי מסורתי, ואף שאינני מקפיד על תרי”ג מצוות, אני מסתפק בעיקר קיומן של מצוות היהדות. חשוב לי להיות בן אדם. בית הכנסת 'אם כל חיל' בנתניה, שיזמתי את הקמתו לפני 27 שנים, הנו מיקרוקוסמוס של החזון שלי בנושא הדת והמדינה. אני עושה הבחנה תבונתית בין דת ומדינה, לא הפרדה; משום שזה שומט את הבסיס של היותנו מדינה יהודית דמוקרטית".



 



ספורט אתגרי ובריאות



"עבורי ספורט אתגרי הוא פילוסופיית חיים, והנה מצאתי את עצמי בעבר עם בני בתחרות אופני הכביש הקשה בעולם לחובבנים, 'טור טראנס אלפ', שבה חוצים את הרי האלפים מגרמניה לאיטליה. זה גרם לי סיפוק אישי עצום. אני גם פריק של איכות הסביבה: הקמתי תחנות סולאריות בערבה, ויש לי מערכת של אנרגיה ירוקה על הגג בבית בתל אביב.



 אבא ובן במירוץ איטליה. מתוך אתר הצילומים של "טור דה טראנס, אלפ'"



 



ההליכה לפוליטיקה



"לפני שנתיים, שמונה חודשים ו־24 ימים נולד נכדי הראשון איל. על כיסא הסנדק דמעתי מהתרגשות רבה גם זמן רב אחרי שאיל הפסיק לבכות. המוהל התבדח עמי ושאל מדוע אני נרגש כל כך, 'אותו מהלתי, לא אותך', הוא אמר. במשך חודשיים־שלושה לאחר היוולדו הסתובבתי סהרורי ונרגש, מנסה לבלות כמה שיותר סמוך למיטתו של איל. לבסוף באה אותה שיחה, ספק בחלום ספק בהקיץ, והיא מתרחשת בערך ב־2040. איל בן 25, חוזר מהטיול הגדול, ואני כבר מבוגר מאוד. הוא שואל: 'סבא, היכן היית ב־40 השנים האחרונות שבה המדינה הייתה במצב עגום?' ואני משיב: 'אילצ’וק, הייתי בצבא 29 שנים, שירתתי במילואים תשע שנים, פיתחתי חברות לאנרגיה ירוקה, בניתי בתים'. ואז הוא משתיק אותי ובוחן במבט מריר: 'אל תספר לי סיפורים. במקום לכתוב מאמרים, היית צריך לצאת ולשנות'. השיחה הדמיונית הזאת גרמה לי לקפוץ בתחילת 2016 אל העולם הפוליטי, ואני עדיין מנסה למצוא את הנתיב המתאים. לא בשבילי, לא בשביל כסף או מעמד, את זה כבר עשיתי יפה, אלא עבור דור ההמשך".



 



בשנה האחרונה סמיה לוקח חלק בפרויקט הקרוואן "מנהיג בשביל ישראל" לשינוי ולמנהיגות