שמוליק רוזנטל לא המתין לפיאסקו המביך של ביטול המשחק נגד ארגנטינה, והכין מבעוד מועד את הפקלאות לקראת נסיעה לחופשה בארצות הברית, על אף ש“כאחד משחקני הנבחרת ששיחקו מעל 30 משחקים בין־ארציים, היה מובטח לי כרטיס בתא הכבוד באצטדיון". רוזנטל, מכוכבי העבר הגדולים של הכדורגל הישראלי, לא נדהם מביטול המשחק: “המשחק הזה נולד משיקולים כלכליים ולא ספורטיביים, ומהר מאוד תפסו עליו טרמפ פוליטיקאים וההתאחדות לכדורגל, עשו מטעמים מהעניין, ובסוף לא יצא כלום מכל הדייסה הזאת".
“אבא שלי, ד"ר אריה נשר, יצא עם הנבחרת כחברו של המאמן שפר, ואני נסעתי איתו כנער", מעיד הבמאי אבי נשר, בנו של הפסיכולוג. “אבא שלי אמר להם שעליהם לשחרר את האגו ולתמוך זה בזה ברגעים קשים של משחק. כך הוא עודד אותם, הכוכבים אחד־אחד, להפוך לתלכיד קבוצתי. מי שהכי הבין את דבריו של אבא שלי היה שמוליק רוזנטל, שאותו אני זוכר מבין השחקנים כסופר־אינטליגנט וכמי ש'שרף' את המגרש בכושר גופני שלא נפל מזה של שחקן אירופאי. לרוזנטל היתה הבנת משחק גדולה יותר מאשר לחבריו בנבחרת".
המונדיאל במקסיקו היה חוויה מטלטלת לשחקן הכדורגל הצעיר. “לשחק במונדיאל, לצד השחקנים הטובים בעולם, זה היה חלום. גם המפגש עם הקהילה היהודית במקסיקו היה מרגש. הם הרעיפו עלינו הרבה חום, כולל צ'ופר חלומי של נסיעה לאקפולקו", הוא נזכר. “פחות צלחו הניסיונות שלהם לשדך לנו את בנות הקהילה. ההשתתפות באולימפיאדה ובמונדיאל במקסיקו שינו לי את החיים. חזרתי משם עם החלטה חד־משמעית להיות שחקן מקצוען בחו"ל. הייתה לי הצעה מאיזו קבוצה במונטריי, אבל החלטתי ללכת על משהו יותר גדול באירופה".
מוטלה רוזנטל, אביו של שמוליק, הגיע לארץ מאירופה בשנת 1935 עם נבחרת ליטא כדי להשתתף במכבייה השנייה. “נולדתי בזכות הכדורגל", משוכנע בנו. “כל משפחתו של אבי, פרט לאחות אחת, נספתה בשואה. הודות להחלטה שלו להישאר בארץ, לבנות ולהיבנות בה, אנחנו מדברים כעת".
רוזנטל האב, שעבד בבניין ובפרדס, הועיד את בנו שמוליק לכדורגל. התכשיט שלו החל לשחק בגיל 9 בקבוצת הילדים של הפועל פתח תקווה. בגיל 17 הועלה לקבוצה הבוגרת, שם שיחק לצד סטלמך, קופמן ורצבי, מגיבורי קבוצת הפלא המלאבסית שזכתה בחמש אליפויות רצופות.
“את סטלמך הערצתי הן כאדם והן כשחקן", מציין רוזנטל. “עם זאת, כשחקן צעיר ושאפתן שלא עשה חשבון, באימונים לא התחשבתי אפילו בסטלמך הגדול ונכנסתי בו לא מעט, מה שלא השפיע על יחסו אלי".
1965 הייתה שנת הפריצה של רוזנטל הצעיר. כקפטן נבחרת הנוער, בהדרכתו של עמנואל שפר, הוא הוביל אותה לזכייה באליפות אסיה לנוער בבנגקוק. על אף שלא היה “סקורר", הוא הבקיע שער בניצחון 0:9 על מלזיה בחצי הגמר. באותה שנה, החל רוזנטל את 43 הופעותיו בנבחרת הבוגרת, בתבוסות 4:0 ו־5:0 לבולגריה ולבלגיה במוקדמות הגביע העולמי. “אם זה מתחיל קשה, אחר כך יהיה יותר טוב", ניחם את עצמו.
מלחמת ששת הימים שפרצה ביוני 1967 הפתיעה גם את רוזנטל, ששהה באותה עת במלזיה. עם גיורא שפיגל, הוא הגיע לשם כנציג ישראל לסדרת משחקי ראווה של נבחרת כוכבי אסיה. “הספקנו לשחק שם שבועיים כשפרצה מלחמת ששת הימים, ובדיוק תפסה אותנו במדינה המוסלמית", הוא משחזר את הדרמה. “אנחנו בקואלה לומפור, ושומעים בתעמולה הערבית שמדינת ישראל הושמדה. העלו אותנו על מטוס לרומא כדי לרדת בדרך בארץ, אבל כשהגענו לטהרן, הודיע הקברניט שלא ינחת בישראל - מלחמה, לא? בקיצור, הורידו אותנו שם ואיכשהו אנחנו, שני הג'ובניקים, הגענו למלחמה".
שנה לאחר מכן, שוב חווה רוזנטל את המתיחות הפוליטית על בשרו, והפעם בטהרן. “במשחק הגמר על גביע אסיה נגד נבחרת איראן, הייתה אווירה מאוד אנטי־ישראלית בעקבות מלחמת ששת הימים", הוא מספר. “שוטרים עמדו במשחק מסביב למגרש עם רובים מכוונים אל הקהל הסוער שמילא את האצטדיון. ל'מזלנו', הם ניצחו אותנו 1:2. אלמלא כן, אני לא בטוח שהיינו חוזרים חיים לארץ".
בזכות מאמן הנבחרת, עמנואל שפר (“הייתי בן־טיפוחים שלו, הוא מאוד אהב אותי"), גילתה בורוסיה מנשנגלדבאך - אז קבוצת צמרת במערב גרמניה עם גינטר נצר, שנחשב לשחקן הטוב בעולם – את השחקן המלאבסי. קבוצת הפועל פתח תקווה לא ששה לשחרר את הכוכב שלה, ורוזנטל נכנס להסגר בינלאומי של שנה. כדי לשמור על כושר, הוא התאמן בקבוצות מליגה ג'.
בתום אותה שנה מבוזבזת, התקבל רוזנטל לקבוצת הצמרת הגרמנית כשחקן ישראלי ראשון בקבוצה מקצוענית באירופה, ולחשבון הבנק שלו נכנסו 100 אלף מארק כדמי חתימה. זה סכום מצחיק לעומת המיליונים תוצרת סין העוטפים את ערן זהבי, אך כיאה לקצין וג'נטלמן, רוזנטל אינו מקנא. “כל תקופה והמאפיינים שלה", הוא אומר בהשלמה, ומספר שבכסף שקיבל רכש חנות קטנה בכיכר המדינה. “מה זה כסף לעומת הכבוד שהבאתי לעיר שלי, פתח תקווה?"
הסטטיסטיקה היבשה, המתייחסת לשנה וקצת של רוזנטל במנשנגלדבאך, עושה לו עוול: הוא השתתף ב־13 משחקי ליגה בלבד, כולל משחק שבו כבש שער מול האנובר. לצד הליגה, הוא לקח חלק בעשרות משחקים בינלאומיים ובמשחקי ידידות, אך לא הצליח לבלוט דיו כדי שהקבוצה הגרמנית תבקש ממנו להישאר.
רוזנטל נאלץ לחזור אל קבוצת האם שלו, על אף שבתקופת ההסגר שלו הצהיר שלא יחזור אליה לעולם. אין כמו הבית, הודה, ושיחק עוד שלוש עונות מדכדכות בקבוצת נעוריו. לאחר מכן עבר לבית"ר תל אביב, העביר עונה בליגה המקצוענית בארצות הברית, והמסך על הקריירה שלו כשחקן ירד בקבוצת הפועל לוד. רוזנטל ניסה את כוחו כמאמן בקבוצה הזאת, אך מהר מאוד גילה שלהיות בוגר מצטיין של קורס מאמנים לא בהכרח מבטיח לך הצלחה על המגרש.
ההידרדרות החלה אז. מי שרגיל להיות בצמרת ומתחיל לגלוש במורד, לבסוף מועד ומסתבך, ואף נופל על הפנים. שחקן המופת, אהוב הקהל, נקלע לרשת של הברחת קוקאין. לדבריו, חבר שסחף אותו אליה הלשין עליו, וכדי להציל את עורו הפך לעד מדינה נגדו.
13 שנות מאסר נגזרו על רוזנטל ב־1997. לאחר ערעור קוצר עונשו בחצי, ולבסוף שוחרר לאחר ארבע שנים בכלא. עד היום, רוזנטל לא שוכח את הרגע הראשון שלו מאחורי סורג ובריח. “בבת אחת איבדתי את הזהות שלי ונקלעתי למקום הכי נמוך שיכול להיות", הוא מספר. “הייתי צריך להחליט אם אני רוצה להמשיך לחיות, או כורך חבל סביב הצוואר, כפי שעשה דודו טופז עשור אחריי. אבל לי אף פעם לא היו מחשבות אובדניות, ובחרתי בחיים".
רעייתו, רבקה, התגרשה ממנו ולא נישאה מחדש. “אני מודע לכך שבעצם ההסתבכות שלי גרמתי לה עוול, כמו לאנשים שמהם לוויתי כספים ולא יכולתי להחזיר", הוא אומר. לדבריו, ילדיו מנישואיו לרבקה - צביקה, מיכל ויעל - תמכו בו, ויש לו מהם שתי נכדות. את הנכדה השלישית הביא לו בנו הקיבוצניק, אביב, שנולד לו מחוץ לנישואים.
משנת 2001 רוזנטל חי עם בת זוגו, אורנה, “בלי הרבנות". “אושר", הוא קורא לה, והמבטים ביניהם מסגירים אהבה. רוזנטל עבד בחברת החשמל במשרה נוחה, עד צאתו בגיל 67 לגמלאות. אז עבר עם “אושר" שלו לערד. “חיפשנו את השקט ורצינו לצאת מהלחץ של המרכז", מסביר רוזנטל, ש־71 שנותיו אינן ניכרות בו. “לאחר כל מה שעברתי, אני חי בצנעה חיים פשוטים, מודה לאלוהים שאני בריא, מוצא שלווה בעיסוק ביוגה ומדריך בהתנדבות ילדים במועדון הכדורגל המקומי. בשבילם, אני דמות שכאילו באה אליהם מאיזו אגדה".
התרעות פיקוד העורף