פרולוג
מונדיאל 1990 באיטליה. גרמניה המערבית זוכה בגביע אחרי שניצחה את ארגנטינה. אני נמצא בלוס אנג'לס ואין לי ברירה אלא להתייפח וליילל עם ארגנטינה המנוצחת. בדרך מצאתי את עצמי שואג משמחה כשארגנטינה גברה על ברזיל בשמינית הגמר. טוב, לא הייתה לי שום זכות להגדרה עצמית במונדיאל ההוא, כי התארחתי בביתו של לאלו שיפרין, המוזיקאי הארגנטינאי, האיש והאגדה.
בחדר טלוויזיה מפנק במיוחד בווילה שלו בבוורלי הילס, מול מסך בגודל מסך קולנוע שהיה מרוח על כל הקיר ושכמותו טרם נראה בישראל, צפינו במשחקי מונדיאל 1990. שיהיה ברור, ממש לא בשביל זה הגעתי עד הוליווד. באתי לעבוד על מחזמר חדש, וכל יום שלי שם עלה הרבה כסף לתיאטרון הקאמרי.
אבל מי שתכנן את זה שכח להביא בחשבון שחודש השהייה שלי נופל בדיוק על המונדיאל. הוא גם שכח שלאלו שיפרין, מוזיקאי ידוע שכתב בין השאר את הפסקול של "משימה בלתי אפשרית" ושל "הארי המזוהם", הגיע לפני 30 שנה לארצות הברית מארגנטינה. ובכל הנוגע לכדורגל אז אין בכלל שאלה: ארגנטינאי נשאר לנצח ארגנטינאי. אומנם המחזמר עניין אותו מאוד, אבל המונדיאל ונבחרת ארגנטינה - הרבה יותר.
באותם ימים בישראל הרחוקה שר אריק איינשטיין את "ואלה שמות", השיר שנכתב במיוחד למונדיאל ההוא ב־1990.
ברגומי בארזי אנצ'לוטי דונאדוני,
קאניג'ה בורוצ'אגה באסוואלדו מראדונה,
רינקון, רדין, איגוארן, אסטראדה והיגיטה
בוצ'ר, פארקר, ווקר פירס
רובסון גסקוין שילטון.
אנדרינואה, אילרויה, ואסקז, פרנצ'סקולי,
זנגה קלינסמן מגנוסון גלואו סילאס ברולין.
אולי תפסיק לשיר כבר ותלך הביתה, אהרל'ה
מתיאוס
ואן ארלה
מתיאוס
ואן ארלה
אם לא תפסיק לשיר מיד, יהיה כבר מאוחר'לה
חרלה
ואן ארלה
מתיאוס
ואן ארלה
(עלי מוהר)
מוקדם יותר, או מוקדמ'לה כלשונו של אהרל'ה איינשטיין, בשמינית הגמר כשארגנטינה ניצחה את ברזיל בדקה ה־81 עם הגול של קלאודיו קאניג'ה, השם שמופיע חמישי בשיר, צרח לאלו שיפרין בספרדית־ארגנטינאית לאשתו דונה, "שוב קרענו אותם" או משהו כזה.
"אל תתלהב. תזכור מה שקרה לפני 12 שנה", אמרה הדונה שיפרין לזה שלפני המשחק ניגן לנו בפסנתר את "ימי יין ושושנים", כדי להרגיע את עצמו ואת כולנו.
ימי ורדים ויין
צוחקים לי ובורחים לי כמו ילדון במשחקיו
הליל עוצם עיניים
שולח רק משב קליל עטוף זיכרון־זהב
(תרגום: אבי קורן)
תמונה ראשונה
המונדיאל בשנת 1950 היה הרביעי. שני המונדיאלים לפניו, של 1942 ושל 1946 בוטלו, כי מדינות העולם היו עסוקות במונדיאל אחר, שקראו לו מלחמת העולם השנייה. כשהסתיימה המלחמה, שבה נרשמו בעיקר הפסדים והניצחונות הושגו בדם, יזע ודמעות - לא היה לאף מדינה אחת באירופה חשק או כוח או אמצעים למשחקים. חוץ מזה, כנראה שגביע הוא הדבר האחרון שהגיע לעולם הפצוע, המדמם והחבול הזה.
המדינה היחידה שהתנדבה לארח את המונדיאל הייתה, איך לא, ברזיל. תוך זמן קצר יחסית התארגנה ארץ הכדורגל ונרתמה למשימה. היא אפילו בנתה את המרקנה, האצטדיון הכי גדול בעולם, שהיה מסוגל להכיל 200 אלף צופים.
באצטדיון הזה הייתה אמורה נבחרת ברזיל להניף את גביע העולם, שהתחבא כל השנים האלה בתוך קופסת נעליים מתחת למיטה של מישהו שהיה עסקן ספורט איטלקי. הגביע הסתתר אצלו במשך 12 שנה, מאז שהניפה אותו איטליה שזכתה בו ב־1938, במונדיאל האחרון לפני המלחמה, כשגברה במשחק הגמר על נבחרת הונגריה. גרמניה הנאצית הודחה אז כבר בהתחלה, אחרי שהפסידה לשווייץ.
אח, אם החיים היו כדורגל...
דבר אחד ברור לי על מצבו של האוהד: זה לא תענוג תחליפי, למרות כל הראיות הסותרות, ואלה האומרים שהיו מעדיפים לשחק ולא לצפות מחמיצים את העיקר. הכדורגל הוא תחום שבו הצפייה הופכת לפעולה... וכשיש תבוסה קטסטרופלית, העצב המקיף אותנו הוא למעשה רחמים עצמיים, וכל מי שרוצה להבין משהו על אודות צריכת הכדורגל צריך להבין קודם כל את זה. השחקנים הם רק הנציגים שלנו.
("אהבה על הדשא" / ניק הורנבי. תרגום: אסנת סנדלון)
אתנחתא
ז'ואאו ז'ילברטו, מלך הבוסה נובה, הגיע לריו דה ז'ניירו בשנת 1950, כשהיה בן 19. ב־1962 פגש ז'ילברטו את הסקסופוניסט סטן גץ, שנולד בניו יורק למשפחת גייצקי. הפגישה הולידה אלבום משותף, שהיה לאחד מאלבומי הג'ז הגדולים בכל הזמנים. אסטרוד ז'ילברטו, אשתו של ז'ואאו ז'ילברטו, ביצעה באלבום הזה את "הנערה מאיפנמה" האלמותי.
אה, מסתכל בה בעצב
את מבטה בי נועצת
בכל יום כשבחוף תרחף
היא שוברת לי שוב את הלב...
(תרגום: אבי קורן)
ההצלחה הביאה את השניים לניו יורק ואת אסטרוד ז'ילברטו לזרועותיו של סטן גץ.
לאלו שיפרין שצעיר בדיוק בשנה מז'ואאו ז'ילברטו, נולד בבואנוס איירס. אבא שלו היה כנר ראשון בתזמורת קולון שבפריז. בשנת 1958, כשהיה בן 27, פגש לאלו את החצוצרן דיזי גילספי. הפגישה הולידה את "גילספיאדה", יצירה שכתב שיפרין לתזמורת הג'ז של גילספי. ההצלחה הביאה את שיפרין למנהטן, שם הכיר את ז'ואאו ז'ילברטו. שני המוזיקאים הדרום אמריקאים הפכו לידידים בלב ונפש.
תמונה שנייה
ב־16 ביולי בשנת 1950 היו כל 200 אלף המושבים תפוסים באצטדיון המרקנה. גמר המונדיאל היה דרבי דרום אמריקאי בין ברזיל המארחת לאורוגוואי. לברזיל הספיק תיקו והיא לוקחת את הגביע. המחצית עברה בשלום: תיקו 0-0. בדקה השנייה של המחצית השנייה הגביע כבר היה בכיס של הברזילאים עם שער שהקפיץ את המרקנה לשמיים. כשסקיאפינו מאורוגוואי השווה בדקה ה־67, זה הותיר עדיין את הגביע אצל ברזיל. 23 דקות הפרידו בינה לבין הגביע. ואז, כמעט בדקה ה־80, זה קרה: ג'יג'יה מאורוגוואי הביא את הגול השני.
לימים תיאר נשיא פיפ"א, ז'יל רימה, את אשר קרה: "בסביבות הדקה ה־65 ירדתי ממקום מושבי ביציע הכבוד לכיוון המנהרה המובילה למגרש כדי להתכונן לחלוקת הגביע. ביציעים היה רעש עצום. הברזילאים רקדו ושרו לכבוד הניצחון המסתמן. התוצאה הייתה 1-0 לטובת ברזיל. כשיצאתי מהמנהרה המרקנה נשמע כמו בית קברות. שקט מוחלט. התוצאה הייתה 1-2 לאורוגוואי.
("תולדות משחקי הגביע העולמי בכדורגל" / מוטי בסוק)
הגביע הוענק בלי שום טקס. למי היה ראש לטקסים כשמאות אלפי ברזילאים מתייפחים ומייללים. שני אוהדים קפצו אל מותם מהיציע באצטדיון המרקנה בסוף המשחק. היו עוד עשרות מתאבדים ברחבי ברזיל. התאריך 16 ביולי נמחק מהלוח הברזילאי. שחקני נבחרת ברזיל לא חזרו לעולם לשחק בתלבושתם הלבנה המסורתית. המשחק הזה זכור לדיראון עולם אצל הברזילאים בכינויו "מרקנסו", אסון המרקנה.
רוצחים מקבלים בברזיל עונש מאסר של 30 שנה. אני קיבלתי עונש לכל החיים
אמר מואסיר ברבוסה השוער הברזילאי, שנפטר בשנת 2000.
תמונה שלישית
את המונדיאל בשנת 1978, זה שנערך בארגנטינה, ראו ביחד שני החברים הטובים לאלו וז'ואאו בארצות הברית. בארגנטינה שלטה אז החונטה הצבאית של משטר הקולונלים, שרמסו בגסות ובאכזריות את זכויות האדם. לאלו שיפרין הצליח להבריח את אמו אליו, ולא יכול היה, וגם לא רצה, לחזור לארגנטינה. אבל בכדורגל כמו בכדורגל: ארץ מגורים אפשר להחליף, אבל לא את הקבוצה שלך.
לנבחרת ארגנטינה חיכתה משימה כמעט בלתי אפשרית. היא הייתה צריכה לנצח את פרו בהפרש של ארבעה שערים לפחות. עד לאותו משחק, בכל המשחקים של המונדיאל ההוא היא הצליחה להבקיע בסך הכל שישה שערים. וראו זה פלא: במשחק הזה הבקיעה ארגנטינה שישה גולים. והיא שמה אותם בשער של השוער הפרואני ראמון קירוגה, שעד לאותו משחק ספג בסך הכל שישה שערים בחמישה משחקים. חוץ מזה, הוא נולד בארגנטינה ושיחק גם בליגה הארגנטינאית.
בהתחשב בעובדה שהמשטר הארגנטינאי האפל היה מוכן לתת הכל תמורת עלייה לגמר, לא פלא שהתגובה של מאמן ברזיל הייתה: "אני המום ממה שקרה. לכל מי שצפה במשחק ברור מה קרה פה".
ברזיל עפה מהגמר. ארגנטינה זכתה בגביע. ז'ואאו ז'ילברטו שנעלב בשם נבחרתו הטיח דברים חמורים, כולל קללות בלאלו שפרין שרצונו להגן על כבודה של הנבחרת שלו הזכיר לו את מונדיאל 1950 ואת המרקנסו, אסון המרקנה.
מאז לא החליפו ביניהם השניים אף מילה או תו.
אפילוג
ביום ראשון נצפה בגמר המונדיאל. ארגנטינה וברזיל לא יהיו שם. אם לאלו שיפרין וז'ואאו ז'ילברטו שהיום הם בני 80 פלוס יצפו בו, כנראה שזה לא יהיה ביחד. או שאולי הם התפייסו בינתיים. אחרי הכל, עברו 50 שנה מאז.
הוא מכדרר כמו גאון,
איזה שיגעון!
עף מימין, חולף משמאל,
פתאום דממה... וגול!
מחצית שנייה.
דקה שלושים ושתיים -
הוא כל יכול.
הוא כבר עשה זאת פעמיים
כמו משמיים - גול!
הכדור נורה
כמו חץ מקשת
במכה קרע
את כל הרשת.
עבר שני מגינים
כאילו זה דבר רגיל -
איזה תרגיל!
איזה גול פנטסטי
הוא הביא לי היום -
אתה מלאך מושיע
כשאנחנו בצרות
ואין כבר שום תקווה עוד
אתה ורק אתה
תמיד תמיד מופיע.
הקהל כולו מודה, מריע
עד אין גמר.
כן, הקהל כולו
מודה לך בזמר.
(תרגום: אהוד מנור)