אם לפני 30 שנה הייתם עוברים כך סתם ברחוב ושואלים פלוני 'מה ישראלי בעיניך?', הוא מיד היה עונה בלי למצמץ: שרוליק. האייקון הבלתי מעורער של הישראלי הצעיר, החזק והיפה עם כובע הטמבל והסנדלים, שאותו הביא לאוויר העולם המאייר והקריקטוריסט דוש, ובשמו המלא קריאל גרדוש. דוש היה ניצול שואה מהונגריה, וחלומו הגדול היה דווקא להיות סופר, לכן ראה בעבודתו כקריקטוריסט סוג של עבודה זמנית, עד שילמד עברית היטב ויוכל לעסוק בכתיבה כפי שרצה. אלא שלחיים, כמו תמיד, היו תוכניות אחרות, שרוליק שלו הפך לסמל הבלתי מעורער של הישראליות ונכנס לפנתיאון.

ב־7־11 באוגוסט, במסגרת פסטיבל "אנימיקס" לאנימציה, קומיקס וקריקטורה שמתקיים זו השנה ה־18 בסינמטק תל אביב, יציגו מבחר קריקטוריסטים ישראלים את "שרוליק" שלהם בגרסה עכשווית וכראות עיניהם.

דמותו של שרוליק נולדה במסגרת עבודתו של דוש כעורך הגרפי של שבועון "העולם הזה" בתחילת שנות ה־50. בשלב הראשון עדיין ללא השם המוכר אך עם ניצני הדמות השרוליקית שכולנו מכירים, אלה שנבנו והתגבשו לכדי דמות אייקונית בלתי נשכחת במדורו היומי הקבוע בעיתון "מעריב".



בשנת 1953 הצטרף דוש לעיתון. עזריאל קרליבך העורך המיתולוגי ביקש ממנו לפרסם מדי יום קריקטורה שתלווה את מאמר המערכת. כך נולד חלוץ מדורי הקריקטורות הפוליטיות בארץ, שהופיע בעיתון יומי. שרוליק של דוש הפך למעין איור של "מצב האומה" וליווה בהומור ובראייה חדה וסרקסטית את מאורעות היומיום במדינה הצעירה. דוש אייר קריקטורות ל"מעריב" עד יום מותו בשנת 2000, והיה לנושא הלפיד של קומיקס למבוגרים בישראל.

קרוקס במקום סנדלים // שלמה כהן

אפשר לספור על אצבעות יד אחת את מספר הקריקטוריסטים בעולם שזכו ליצור דמות שתהפוך לאייקון לאומי־תרבותי, ולא בהזמנת קומיסריון תרבות אלא באופן טבעי וספונטני. כך נוצרו הדוד סם האמריקאי, ג'ון בול האנגלי, מריאן הצרפתית וכמובן שרוליק שלנו, שיוצרו קריאל "דוש" גרדוש זכה בכך.

אולם להבדיל מהאייקונים הנ"ל, שמקומם בתרבות מדינותיהם שמור לעד, שרוליק שלנו נאלץ לעמוד למבחן על "קיומו". מדי פעם צץ רעיון לנסות לעצב דמות חדשה, ובמקרים אחרים רוב הקריקטוריסטים מתעלמים ממנו.

כשהתחלתי לצייר את הקריקטורה היומית ב"ישראל היום", לפני 11 שנה, שמחתי ששרוליק קיים ואיני צריך להמציא אותו. לרשותי עמדה דמות שסימלה את המדינה שכולם הכירו ללא הבדל גיל או עדה.

בתחילה הופיעו בעיקר ביקורות שליליות. הופתעתי. התגובות השליליות לא הגיעו מקהל הקוראים, אלא דווקא ממאיירים ומחברי הקריקטוריסטים שטענו:"זו דמות אנכרוניסטית, קיטשית, אינה מסמלת את תקופתנו... תעצב דמות חדשה, משהו משלך".

למרות זאת, התחלתי להשתמש בדמות בכל פעם שרציתי להביע רעיון שבו הייתי חייב לסמל את המדינה. לא ניסיתי לחקות את הדמות המקורית כפי שצייר אותה דוש, אלא אפיינתי דמות עכשווית כפי שאני רואה אותה.

שרוליק מודל 2018 שלי נועל כפכפי קרוקס במקום סנדלים, לובש מכנסי קרגו קצרים וחולצת טי. השארתי לו רק את כובע הטמבל, מסוגנן יותר, וכמובן את התלתל. זה הספיק - כולם זיהו את הדמות כ"שרוליק". כך הסברתי לעמיתי: אומנם כל אחד יכול לאפיין את הדמות כרצונו, ובכל זאת שרוליק יישאר לנצח שרוליק. בדיוק כפי שאת "הדוד סם" אפשר למצוא בעשרות וריאציות של קריקטוריסטים, ועדיין אין עוררין על כך שמדובר ב"הדוד סם".

לדאבוני, רק חלק מהקריקטוריסטים אימצו את הגישה, ואחרים עדיין מתעקשים להתנכר לה. אין ספק שזו סוגיה שמזמינה דיון לכאן או לכאן, אלא שדבר אחד אני יכול לומר בבטחה: רק מדינות שבטוחות בתרבותן מטפחות את סמליהן וערכיהן ואינן מנסות להמציאם מחדש מדי דור.

שרוליק . קריאל גרדוש (דוש) מתוך ארכיון "מעריב"

***

לא שרוליק אלא שרוליקים // אורי פינק

כשפנו אלי מ״מעריב״ לכבוד שנת ה־70 וביקשו שאכין גרסה עדכנית לקריקטורה שצייר דוש לכבוד חגיגות היובל למדינה, חשבתי שיהיה משעשע אם נוסף להחלפת הראי המוכר שבו אוחז שרוליק - בסמארטפון, אפצל את ״שרוליק״ לכמה ״שרוליקים״ כדי להמחיש את תחושת הגיוון שמאפיינת את החברה הישראלית של 2018. כדי לא לקלקל את אווירת החג, ה״שרוליקים״ שלי מחזיקים יחד את המכשיר ומחייכים מפה לאוזן בהרמוניה מלבבת. לאחר פרסום הקריקטורה ברשת היא עוררה גל עצום של תגובות נזעמות מנציגים מטעם עצמם לציבורים שלא זכו ל״שרוליק״ משלהם באיור, והאשימו אותי ב״שנאת האחר״ לסוגיה השונים. לפעמים תגובות לקריקטורה רק מוכיחות את הפואנטה שלה.

כנראה שהיום שרוליק אחד כבר לא מספיק, אם רוצים לייצג את מדינת ישראל, וספק אם אותם מגיבים נעלבים היו מחייכים בעצמם בלבביות יחד עם ציבורים אחרים גם בחגיגות ה־100 למדינה.

קריקטורה נוספת שלי כהומאז' לשרוליק הופיעה בטור של מרסל מוסרי במוסף של "מעריב". בטור מתארת מרסל כיצד מדינת ישראל הפכה עם השנים לסוג של אמא מטפלת שמצפים ממנה שתדאג לכל צורכיהם של האזרחים. ‏גם במקרה הנ"ל בחרתי להמחיש זאת על ידי שימוש בדמותו המיתולוגית הכל כך ישראלית של שרוליק על כל המשתמע מכך.

שרוליק, אורי פינק.  באדיבות תערוכת אנימיקס

הכובע והטמבל // ניסים (נוסקו) חזקיהו

שרוליק, הקלסתרון המיתולוגי המאויר, שעיצב דוש בראשית ימיה של המדינה וכיכב באלפי קריקטורות שהתפרסמו ב״מעריב״ לאורך השנים - הוא מתנה יקרת ערך בהיכל הדימויים הלאומי שלנו. מעט מדינות בעולם התברכו באייקון סימבולי המסמל עם שלם לאורך דורות, וכל זאת בכמה קווים פשוטים.

שרוליק של דוש, שנולד בימים של ישראל הנאיבית, הפשוטה והצנועה, מצייר בין משיכות המכחול את הישראלי הטוב והצודק שהיינו פעם. הגעגוע שלנו לימי שרוליק של אז מעצים את כוחו של האייקון ומשקף לנו היום במיוחד מה השתבש אצלנו מאז ימי כובע הטמבל והבלורית המתולתלת.

ומסתבר שהשתבש הרבה. בעיני, ולדעתי בלבד, הכובע שישראל חובשת היום הוא יותר דתי, משיחי, קנאי ומפלה. החזון של הרצל על מדינה דמוקרטית, חילונית ושוויונית - יוצא די טמבל. אבל חצי נחמה היא שלפחות יש לנו ההיסטוריה להתרפק עליה, וכמו כן מקורות ההשראה הבלתי מבוטלים שמעניק לנו שרוליק של פעם, זה שכל קריקטוריסט ישראלי באשר הוא מסיר בפניו את הכובע הפרטי שלו.

שרוליק, ניסים (נוסקו) חזקיהו. באדיבות תערוכת אנימיקס

מחאת השרוליק // איתמר דאובה

שרוליק הופיע לראשונה בתחילת שנות ה־50 והפך לסמלה הלאומי של המדינה הצעירה בדמות עלם יפה בלורית, חסון וגאה, כובע טמבל לראשו וסנדלים תנ"כיים לרגליו. דמותו היוותה אנטיתזה לייצוג האנטישמי והנלעג של היהודי הגלותי, הלא־ישראלי.

"גוליבר שרוליק" הופיע כאיור מלווה לטור של העיתונאית סימה קדמון בעיתון "ידיעות אחרונות" ב־18.12.11.

הטור, שכותרתו "כן, אנחנו מפחדים", עסק בשבוע סוער פוליטית, שבמהלכו התקיימו מספר אירועי תג מחיר שכללו שריפת מסגד, פגיעת מתנחלים בחיילי צה"ל, דיונים בחוקים אנטי־דמוקרטיים, כולל הקמת ועדה לדיון בהדרת נשים מהמרחב הציבורי. קדמון תיארה את "האווירה האנטי־דמוקרטית, הכוחנית והדורסנית, שהשתלטה על המדינה".

האיור הפוליטי מתרגם מילים לדימוי חזותי - שרוליק המסמל את דימוי הישראליות בעבר כעת כפות, מופל לאדמה על ידי קבוצה ישראלית שונה, המסמלת תפיסת עולם ואמונה אחרות.

גם השנה, שנת ה־70 למדינה, אני מביט בנו ורואה כי אנו ממשיכים להיות עדים לחקיקה אנטי־דמוקרטית ואנטי־שוויונית, המגבירה את התחושה שהחבלים המרתקים את גוליבר לקרקע רק התהדקו מאז. ואולי, בעצם, יש לשנות כליל את הדימוי הקלאסי של שרוליק ולעדכנו למשהו רלוונטי יותר לישראליות של 2018.

 שרוליק, איתמר דאובה. באדיבות תערוכת אנימיקס

כבר לא נטע זר // בוריס דיקרמן

הייתי ילד כשעליתי ארצה, וכשהתארחתי אצל קרובי משפחתי בקיבוץ חולדה, קיבלתי שי מיוחד מאוד: כובע טמבל. כמובן שחבשתי אותו בגאווה. כדי להשלים את ההופעה הישראלית־צברית החדשה שלי, לרגלי היו סנדלים תנ"כיים, לצווארי הייתה קשורה "כאפייה" משובצת. הנה אני העולה החדש חש שהצטרפתי סוף־סוף לשבט הישראלי. כמובן שבאותן שנים לא הייתי מודע לכך שאני עוטה למעשה את דמותו של שרוליק כמעט אחד לאחד.

את הסמל הזה, שרוליק, יצר עולה חדש אחר: דוש. קריאל גרדוש, ששרד את אימת הפאשיזם באירופה והצליח להטביע את חותמו על הישראליות הצברית החזקה והצעירה שלאחר קום המדינה. הוא יצר מחדש שפה, דמויות ודימויים אייקוניים שנולדו בדמיונו ובהמשך הוטמעו עמוק בתרבות ובשיח הישראלי.

כשיצרתי את שרוליק שלי מודל 2018, הרגשתי שזו סגירת מעגל משמעותית עבורי. הרי הצעירים הישראלים של היום הם אזרחי העולם הגדול. בניגוד לעבר, הם מתלבשים ונראים בדיוק כפי שנראים הצעירים בניו יורק, בברלין ובטוקיו וכמעט בכל מקום אחר בעולם. שרוליק המיתולוגי שלנו הוא דמות של פעם, אנכרוניסטית וזרה, שהייתה מאוד מקומית. המסלול שהיא עברה עד היום הוא עצום, ובעיני, שרוליק המודרני הוא עדיין כל־ישראלי אבל כבר לא נטע זר.

שרוליק, בוריס דיקרמן. באדיבות תערוכת אנימיקס


שלונסקי בסלסולים // שי צ'רקה

ליצור דמות שתשקף את כל הישראלים כמקשה אחת זו כנראה משימה בלתי אפשרית. אנחנו חברה מגוונת מאוד מבחינת מוצאים, תפיסת עולם דתית ופוליטית, מצב סוציו־אקונומי ועוד כהנה וכהנה. אני מניח כי גם דוש, כשיצר את שרוליק, לא ראה בכך ייצוג אחיד ויחיד של כל חלקי החברה. סביר בעיני יותר ששאיפתו הייתה להציג על ידי שרוליק איזשהו אידיאל ישראלי שכולנו נרצה להיות, לשאוף אליו וכמובן גם נוכל להתחבר אליו. אייקון.

בתחילת דרכי כקריקטוריסט הרגשתי שדמותו של שרוליק כבר לא רלוונטית לחיים המודרניים, ושאני לא יכול לעשות בה שימוש יותר, מכיוון שה"אנחנו" הישראלי הכללי ששרוליק אמור לייצג כבר לא קיים, אפילו לא ברמת האידיאל.

כששמעתי את אנשי התקשורת והמנהיגים הפוליטיים, אנשי האליטות הישנות, אומרים "אנחנו" ומתכוונים לכאורה לכלל הישראלי הממוצע הנפוץ, ידעתי שהם לא כוללים בזה גם אותי, וגם לא בני קבוצות ומגזרים רבים אחרים.

אלא שכשתהליך החלפת האליטות הגיע לשלבים מתקדמים, הרגשתי ששוב יש מקום לשרוליק, אולי בסגנון קצת אחר, בתמהיל שמיד אספר עליו. חשוב לי לציין כי אין זה אומר שהחברה הישראלית נעשתה בעיני למאוחדת יותר, גם לא אחידה יותר. היום, כשאחת הקבוצות מנכסת רק לעצמה את ה"אנחנו", זה לא באמת מזיז לאף אחד. למעשה אותה קבוצה לא מספיק דומיננטית כדי שלניכוס הזה יהיו השלכות משמעותיות. משהו הפך לא ברור ואחיד ב"אנחנו".

כאמור, בשנתיים־שלוש האחרונות חזרתי להשתמש בשרוליק בקריקטורות שלי, ונדמה לי שב־2018 הצלחתי למצוא את התמהיל האידיאלי, זה שיכול לעזור לשרוליק להכיל את רוב הקצוות בעם ואולי ליצור איזושהי אחדות גם אם לא ממש. את התמהיל השרוליקי החדש אני מכנה: שלונסקי בסלסולים. ועצם העובדה שההגדרה הזו הצליחה לעצבן כמה אנשים, יש בה בעיני ערך מוסף לייצוג הכלל־ישראלי המודרני. שרוליק מודל 2018.

שרוליק, שי צ'רקה. באדיבות תערוכת אנימיקס


הישראלי שקורא "אחרי!" // מושיק לין

בבית של הורי קראו את עיתון ״דבר״. חלקנו אותו יחד עם שכנינו, כפי שהיה נהוג אז בקיבוץ שבו גדלתי. לעתים היו אלה הורי שקראו את העיתון ראשונים, וכשסיימו, העבירו אותו לשכנים. לעתים היו הם הראשונים לקרוא, וחוזר חלילה.

כשהתמנה השכן לנהג המשאית של הקיבוץ והפך ל״איש העולם הגדול״, נהג לקנות מדי יום את עיתון "מעריב", וכך זכינו מדי פעם, גם אנו שכניו, להציץ אל תוך דפיו של העיתון הזר ההוא.

בין הדפים הללו התרחשו פגישותינו הראשונות של שרוליק ושלי. אני הייתי אז בסך הכל נער שמגלה לראשונה את קסמה של הקריקטורה. זה קרה בזכות ספר ששלפתי באגביות מהספרייה של הורי, שעל כריכתו התנוסס ציור מקסים של תנין ובתוכו שפע בלתי נגמר של דמויות מצחיקות מתוך מגזין ההומור הסובייטי ״קרוקודיל״.

מאז פגישותינו הראשונות נהגתי לחפש את הבחור עם הבלורית וכובע הטמבל המוכר, בכל פעם כש"מעריב" היה בסביבה. אז כבר התחלתי לצייר קריקטורות בעצמי, והקו הפשוט והנמרץ שבו צייר דוש את שרוליק, ללא כל ספק השפיע רבות על הקריקטורות הראשונות שלי. לא היה כמעט עניין פנימי או בינלאומי ששרוליק לא התערב בו, לעתים בהומור, לעתים בנימה סרקסטית.

אלא שיותר מכל השרוליקים הללו אני זוכר במיוחד את שרוליק לבוש מדים, מביס במו אגרופיו את אויבינו במלחמת ששת הימים.

במרוצת השנים ראיתי את הבחור יפה הבלורית הזה מתקשה לעמוד בקצב שהכתיב לו עולם התקשורת. בשנות ה־80 התחלתי גם אני לצייר קריקטורות לעיתונים, ובסתר לבי ייחלתי לאיזו מוזה שתוליד גם בין דפי שלי דמות שתכיל את תמצית הישראליות, כמו שעשה שרוליק עד שנות ה־70. זה לא קרה. זה לא היה יכול לקרות. ישראל השתנתה ללא הכר, והקונצנזוס הישראלי התאייד לבלי שוב. שרוליק ייצג דמות שאותה היה ניתן לחבק, לאהוב, להקשיב לשנינותה. במידה מסוימת הוא היה הישראלי היפה שקורא: ״אחרי!״ והמונים נוהרים אחריו. מאז שהלך מאיתנו ציירתי אלפי קריקטורות לעיתונים השונים. בהתחלה בעיפרון, אחר כך בטוש ובהמשך במחשב. העיתונים הפכו לצבעוניים יותר, נשכניים יותר, מסחריים יותר, ולצערי הרב בימינו אין זה המקום לשרוליק המקורי של דוש. מקומו של שרוליק של פעם הוא לצד הלוחם הצעיר חבוש כובע הגרב של אריה נבון ולצד הברווז של דודו גבע שהיו ועודם - אנדרטות נייר מיתולוגיות.

שרוליק, מושיק לין. באדיבות תערוכת אנימיקס