אחרי שקראתי חוות דעת רבות בתקשורת, עברתי על אין ספור פוסטים ידעניים בפייסבוק וצפיתי בתמונות האילוסטרציה המזעזעות, הגעתי למסקנה נחרצת שהצבת אסדת הגז לווייתן במרחק עשרה קילומטרים מהחוף תהווה פגיעה חמורה ומסוכנת באיכות הסביבה. אלא שאז קראתי את תקציר חוות הדעת של ארגון “אדם, טבע ודין" שקובעת שמדובר בחלופה הפחות מזיקה מבין האפשריות, ועיינתי בעמדת החברה להגנת הטבע, שלפיה הזיהום הצפוי מהאסדה לא יהיה חמור ובהחלט עומד בתקנים. הגעתי למסקנה נחרצת עוד יותר שלפיה - אין לי שמץ של מושג מי צודק.
מעניין, זה קורה לי יותר ויותר בזמן האחרון. ומקשה עלי להרגיש כאדם מעורב ושווה מעמד בתרבות שבה לכל אחד מאיתנו יש דעה מגובשת ומנומקת על כל דבר אפשרי.
קחו למשל את סוגיית הפונדקאות להומוסקסואלים. השתכנעתי באופן שאינו ניתן לערעור, שהעובדה שהחוק הישראלי מפלה אותם - בהשוואה לפונדקאות של זוגות “רגילים" - מצביעה על מצבה הקשה של הקהילה הלהט"בית ועל הקיפוח המתמשך שלה, בניגוד לנעשה בעולם. ואז קראתי ששיעור השימוש בפונדקאות בקרב הומוסקסואלים בישראל גבוה במיוחד, ושיש לא מעט מדינות “נאורות" שגם בהן מונהג אותו חוסר שוויון (שהוא מקומם, ללא ספק). ובכלל, שפונדקאות היא נושא שנוי במחלוקת, גם בתוך הקהילה. ועכשיו, גיבשתי סוף–סוף דעה מוצקה - אני לא מבין כלום.
אפילו בנושא חוק הלאום - שאלוהי השמאל יעזור לי - אני ממש מתרשם מנימוקי שני הצדדים. מצד אחד, הוא נולד בחטא, מתוך מטרות פופוליסטיות. והוא מקפח. ולא מזכיר את ערך השוויון. ומדיח את השפה הערבית ממעמדה הרשמי. ותראו איך הדרוזים נעלבו. מצד שני, קראתי משפטנים שמסבירים מדוע ערך השוויון יישמר תודות לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (וגם משפטנים שטוענים את ההפך), הקביעה החוקית שישראל היא מדינת הלאום היהודי מקובלת עלי לגמרי, ואפילו שמעתי על דרוזים שלא נעלבו בכלל. אז לאיזה צד, לעזאזל, אעשה עכשיו לייק בפייסבוק?
ומכאן זה רק הולך ומידרדר. חוסר היכולת שלי לגבש דעה נחרצת גולש לכל תחומי החיים. קחו למשל את ההתנהלות של מועדון הכדורגל האמיד של הפועל באר שבע, שקונה כוכבי כדורגל מכל הבא ליד, ובכך מחליש את יריביו הפוטנציאליים. כשאני קורא תגובות של אוהדים, בייחוד כאלה של הפועל חיפה, ששלושה מכוכביה עברו לדרום, אני מתמלא בזעם קדוש ומשוכנע שמדובר בהתנהלות בריונית ולא ספורטיבית. ואז אני עובר על פרשנויות שונות שגורסות כי מדובר בהתנהלות עניינית ומקצוענית, שנהוגה כמעט בכל מועדון רציני בעולם. ובסופו של דבר אני מחליט שאין לי יכולת להגיע להחלטה (ושחבל שאני לא אוהד של באר שבע).
אפילו כשאני מנסה ללמוד מהכתובים על סדרות שונות בנטפליקס, כדי להחליט מראש האם להשחית עליהן את זמני המועט, אני נתקל בטיעונים משכנעים וכבדי משקל לכל כיוון. סדרה שזוכה לסופרלטיבים באתר נכבד אחד נשחטת ללא רחם באתר נכבד אחר, ושתי הגישות מנומקות באופן רציני ומשכנע. בקיצור, אני אבוד.
אז מה קורה כאן בעצם? שילוב של שני גורמים. האחד הוא תרבות דיון שבה לכל אחד אמורה להיות דעה מוצקה בכל תחום (ותודה לפייסבוק, שהפכה את ה"דעתנות" לאמצעי לגיוס לייקים). והשני הוא עידן של עומס מטורף באינפורמציה. אתה יכול לקרוא היום מגוון עצום של דעות ואמירות בכל סוגיה כמעט. ומשום שיש בקרבנו אנשים משכנעים ואינטליגנטיים בכל מחנה, טיעונים סותרים לגמרי נשמעים הגיוניים באותה מידה. ולכך מצטרף גורם נוסף, והוא השטחיות. לאף אחד כבר אין כוח לקרוא מסמך ארוך, מורכב ומנומק. כולנו מחפשים רק כותרת או שורה תחתונה. מה שהופך כמעט כל ויכוח לפשטני ורווי ססמאות ומקשה עוד יותר על גיבושה של עמדה רצינית.
אז הנה עצה מהפכנית. לא בכל תחום חייבת להיות לכם עמדה ברורה ונחרצת. מותר להתלבט. מותר להודות שלא הצלחתם להחליט. ואפילו, רחמנא ליצלן, שאין לכם מושג. כי האמת היא שלא תמיד יש אמת מוחלטת.