במסגרת ביקור במוסקבה, לפני כשבוע, השתתפתי בסיור מודרך בנושא קומוניזם. כשהתקרבנו לאנדרטה לזכר קרל מרקס, המדריכה שלפה לפתע תמונה משונה. זה היה צילום של משהו שנראה כמו תקליט - עגול למדי עם חור באמצע, אבל מחומר שונה בתכלית. מבט מקרוב גילה שמדובר בשקף של רנטגן. היא סיפרה שבשנות ה–60 וה–70 מוזיקה מערבית הייתה אסורה להשמעה בברית המועצות, מה שגרם להתפתחות שוק שחור של תקליטים מוברחים. אבל היות שתקליט כזה עלה בערך כמו משכורת חודשית של פועל, הראש הרוסי פיתח תחליף בדמות העתקת תקליטים לרנטגן. באופן הזה, היא המשיכה, ההורים שלה שחיו בסיביר יכלו להאזין לביטלס, לאלביס ולסטונס. האיכות הייתה מזעזעת, אבל טעם החופש שבקע מהצלילים פיצה על הכל.

במהלך הסיור סיפקה המדריכה הרבה דוגמאות לשלילת חופש. חלקן היו קיצוניות בהרבה (נאמר, מי שאיחר יותר מפעמיים לעבודה נשלח לכלא). אבל באופן אישי, גזילת היכולת להקשיב למוזיקה שאתה אוהב המחישה לי יותר מכל את החוויה של מגורים במדינה טוטאליטרית. בעיניים מערביות, זה פשוט בלתי נתפס. אבל העובדה היא שהקומוניזם שרד במדינה הזו 70 שנה, וגם הפך אותה לאימפריה עולמית. והעובדה המפתיעה בהרבה היא שחלק ניכר מתושבי רוסיה של היום לא מסתכלים על התקופה הזו בזעם.

בסקרי דעת קהל, למשל, סטלין זוכה היום לפופולריות הגדולה ביותר מאז שנת 2000; בניגוד אליו, מיכאיל גורבצ'וב - שבמערב נתפס כלוחם חופש - נחשב על ידי חלק גדול מהרוסים כאדם חלש, שהביא לקריסת האימפריה; המפלגה הקומוניסטית היא השנייה בכוחה בפרלמנט; ועוד לא אמרתי דבר על השליט הנוכחי של רוסיה, שהוא אומנם לא קומוניסט אבל סוג מודרני ומתוחכם של דיקטטור, כולל כל האפיונים של "מנהיג חזק" וכו'. לא בכדי זוכה פוטין בבחירות ביותר מ–70% תמיכה. למעשה, הרוסים בעצם עברו לגרסה קפיטליסטית ויותר מעודנת של אותו רעיון. וההגבלות אומנם שינו צורה, אבל לגמרי נשארו בשטח.



כך, למשל, המדינה מתערבת ישירות בתוכני הסרטים המוצגים בבתי הקולנוע הכאילו פרטיים. הסרט הבריטי "סטלין מת" שיצא השנה נאסר שם להקרנה בטענה של פגיעה ברגשות לאומיים. ומנגד, שר התרבות הרוסי יזם הפקת סרט על המרד בסוביבור (שבו לא מוזכרים כלל יהודים כגיבורים, רק הצבא האדום), שהפך ללהיט קופתי.

כאורח, אתה לא יכול שלא לשאול את עצמך איך אומה גדולה ומפותחת כל כך מוותרת שוב על ערך החופש, ואיך רבים מאנשיה מתגעגעים לרודן שטבח ללא הרף בבני עמו. אבל כשמדברים עם אנשים ברוסיה, מבינים שעבורם החופש לא היה ערך אבסולוטי, כי מולו תמיד עמדו ערכים אחרים. למשל, העובדה שהקומוניזם אפשר לאיכרים בורים ועניים לרכוש השכלה ומקצוע; הוא סיפק לכל אזרח דיור ותעסוקה, ולמעשה ביטחון בסיסי; וגם הקנה להם גאווה לאומית ומעמד של מעצמת־על; מוסקבה, שעד תחילת המאה ה–20 הייתה יישוב כמעט ימי ביניימי, הפכה הודות לכוח השלטון הבלתי מוגבל לכרך מפותח ומרשים, שסיפק גאווה לתושביו.

כל אלה לא הופכים את הקומוניזם לשיטה מומלצת. אבל הם ממחישים את העובדה שחופש הוא דבר מורכב ורב־ממדי. ושיש הבדל בין חופש פורמלי וחופש מהותי.

קחו למשל את העשורים הראשונים לקיום מדינת ישראל, שאוהבים כל כך להתרפק עליהם היום. כל אזרח היה חופשי להצביע כרצונו, להתבטא ככל העולה על רוחו וכו'. אבל בפועל, היכולת של ציבורים גדולים שהיו בשולי החברה לשנות את גורלם הייתה מוגבלת מאוד. עולמות שלמים של השכלה, תעסוקה ורווחה כלכלית היו חסומים בפניהם - לא מכוח חוק אלא במבחן המציאות. וכשאדם חי בהוויה שבה אין לו תקווה ממשית לשפר את מצבו, הוא לא מרגיש חופשי בהרבה מפועל ייצור בעיר סובייטית.

במילים אחרות, מקום שלא מאפשר מוביליות חברתית אמיתית הוא מקום נטול חופש. ובמובן הזה, ישראל 2018 - על כל מגרעותיה - היא מדינה חופשית בהרבה מארץ ישראל "הישנה והטובה". לתשומת לבם של כל המקוננים על אובדן הדמוקרטיה הישראלית.