בזמן שיש מי שקוראים לבטל את מעמדה הרשמי של הערבית בישראל, יחסי הגומלין שלה עם העברית מעולם לא היו הדוקים יותר. לקראת כנס "לשון ראשון", ד"ר עבד אלרחמן מרעי מסביר איך ביטוי יהודי כמו "לא יעזור בית דין" השתלב בשפה האחות, ומדוע בתום הסכסוך כולנו נדבר ב"ערברית"
מבין מושבי "לשון ראשון", כנס ראש הממשלה לשפה העברית, שייפתח היום (שני) בפעם השמינית בהיכל התרבות בראשון לציון, בולט המושב שיוקדש ליחסי הגומלין בין העברית לבין הערבית. ישתתפו בו ד"ר מוחמד גנאים, נשיא האקדמיה ללשון הערבית, המזרחן ג'קי חוגי, ד"ר עבד אל־רחמן מרעי, שהכנס נקרא כשם ספרו המאלף, "ואללה בסדר" (בהוצאת כתר) ועורך הספר, הלשונאי רוביק רוזנטל.
אם נתעלם מהו' החסרה, לדעת רבים, בשם הספר, הממזג את שתי השפות האחיות, אולי נופתע מהעובדה הבסיסית הראשונה שבו, שלפיה הערבית חדרה למעמקי העברית המדוברת עד שכבר אי אפשר לתאר את האחת בלי האחרת. די אם נזכיר מילים
כמו אחלה, חפלה, כיף, מבסוט, סבבה ופדיחה, או צירופי לשון דוגמת מן הון להון, עלא כיפאק ושוואיה שוואיה.
ד"ר מרעי מציע לא להתלהב יתר על המידה מהגילוי. "ההשפעה של הערבית על העברית היא רק במילות נפוצות, כמו מילות חיבה ועידוד, ומבחינה כמותית אין להשוות את זה להשפעת העברית על הערבית", הוא מסייג.
"יש כאן תופעה טבעית, שבה שפת הרוב משפיעה על שפת המיעוט. הערבים בארץ תלויים מאוד במערכת המנגנון הישראלי. לדוגמה: באין אוניברסיטה ערבית, הסטודנטים הערבים לומדים בכלל האוניברסיטאות והמכללות בארץ. באשר לתעסוקה, החברה הערבית שהתבססה בעבר על החקלאות, עברה לעסוק בתחומים אחרים והשתלבה בהם בתוך החברה היהודית.
התרעות פיקוד העורף