בסיפור “וייטנאם" נשאלת הבת הגדולה, כפי שהסופרת מכנה את הדוברת ברוב הסיפורים כאן, “האם זה נכון שבאחד הספרים שלך הייתה לך ביקורת על חסידות חב"ד?". הסופרת שבסיפור ממהרת להשיב לדתייה: “לא. מה פתאום ביקורת? ההיפך מביקורת".
“יופי", אמרה החב"דניקית. “עכשיו אוכל לקרוא את ספרייך".
“הבת הגדולה חשה את עצמה פעם נוספת בלתי–מוחשית. היותה סופרת היה עיסוק רוחני מדי לתקופה".
נימת התיאור של התקרית והתחושה שהיא מעוררת מאפיינות את הספר הכמעט אוטוביוגרפי “הרומאן המצרי". כמעט, מפני שיש כאן הימנעות, שמרחיקה את הדפים מן התיעוד המתחייב ומקרבת אותם אל הספרות המשוחררת, התובעת תהייה. האירוניה השורה על הספר חוברת למאפיינים נוספים, שכמו חובטים בסיפור האישי כדי לנער ממנו כל טיפת לחלוחית או סיגים של סנטימנטים.
זה מתחיל בשפה הפשוטה, השואפת לבסיס האמירה. בין השורות לא יתחבא געגוע מובהק אלא מקסימום חיבה מרוחקת כלפי קרובי משפחה. מרירות משועשעת וכעס מנוטרל יתווספו לסיפורים שייגעו באמה של הדוברת או בדודה סנובית. אך הבת הגדולה, הדוברת, אכן תישאר בלתי–מוחשית בתום הקריאה. רק תלישותה תתברר. ההיצמדות לטריוויה יובשנית של שנות ה-50 בקיבוץ השומר הצעיר ואחר כך בתל אביב, מקפידה לסלק מן התמונה את הרגשות הגדולים מדי. גילוי הפצעים שיישארו בנפשות הגיבורים, חבורה של יוצאי מצרים עצמאים ברוחם, יישאר באחריות הקורא.
ההומור שבתיאור פרשות מכאיבות כמו ניכוס מזוודה פריזאית יוקרתית לקיבוץ כולו, יקרב את הסיפור למחוזות הפיליטון, אך לא יגיע אליהם. קסטל–בלום מרחפת גבוה ורחוק מעל הביוגרפיה המשפחתית שלה ונזהרת לא לחצות גבולות. דור ההורים נקרא בשמותיו, אדל, ויוויאן, צ'רלי, ויטה. גם בני הדור השלישי לעלייה המצרית הציונית נקרא בשמות: לבונה, תמנע, נדב. רק לדור הביניים, דורה של הסופרת, אין שמות. דור מחוק. דור שנועד להעביר את עלילות ההורים הלאה, כמיטב יכולתו ובמינימום פציעות.
רזונו של הטקסט מציב דרך טיפול לא שגרתית בחומרים אוטוביוגרפיים. זהו מודל כתיבה סותרת–נוסטלגיה, בתקופה שבה הסיפור האוטוביוגרפי היה למגיפה ישראלית. במדינה שבה מתו האידיאלים עם התקווה, סופת חול עלולה למחוק כל זכר לבני האדם שהתאמצו לשמוח כאן. לכן ממהרים בני הארץ והוריהם לכתוב את רשומות ההתחלה, הבריאה, הבריחה משם, התקומה כאן.
אני קוראת עכשיו לסירוגין שני ספרים נכבדים, שניהם מתורגמים, שניהם מעניינים ומספקים חוויית קריאה מרובדת. שניהם עבי כרס ויצאו לאור בהוצאות שונות. אני ממשיכה לקרוא בהם למרות מספר מוגזם של שגיאות הגהה מרגיזות. אני מתעצבנת באחד, עוברת להתעצבן בשני ושבה לחרוק בשיני מעל דפי הראשון. איני מציינת את שמות הספרים, כי בכוונתי לכתוב עליהם דברים שיתמקדו, כך אני מקווה, בתוכנם ובמחבריהם. בינתיים רציתי לפרוק קצת תסכול. אני יודעת ששום תועלת אחרת לא תצמח משתי הפסקות האלה, שתפסו את מקום ההתייחסות לספר חדש.
הרישול בהגהות, הנרפות האדישה הזאת ביחס למילים, למי שכתב אותן ולמי שתרגם, הם תופעה ישראלית בזויה. השקעתם כסף ברכישת זכויות תרגום ובתרגום עצמו וכן בהדפסה, כולל מחיר הנייר, עלות העיצוב והכריכה, מחירי ההפצה ויחסי הציבור, למה לא תזכו את ההשקעה בגימור ראוי?!
התרעות פיקוד העורף