1. "נו רגע, פיזדייץ, לאן את הולכת?", אמר הגבר המבוגר לנערה הצעירה שקמה משולחנו, בוכה, והסתלקה מבית הקפה, מביטה לכל עבר כדי להיות בטוחה שלא רואים אותה, ושאם רואים אז לא מזהים, כי זה בית קפה צפון- צפון תל אביבי, הכי רחוק מבני ברק שאפשר, והיא הייתה בבגדים החילוניים שלה, אז בכלל, הסיכוי שמישהו יכיר אותה אפסי.

אבל אני הכרתי, כי הייתה בתו של מישהו שהתפלל איתי בבית כנסת מוזר אחד בתל אביב לפני כמה שנים, וזכרתי שכבר אז נראתה לי לא שייכת. ונקלעתי לשולחן לידה באותו בית קפה, שם הייתי חלק מפגישה שבה למדתי לראשונה משהו על הגזענות הנסתרת שכולנו לוקים בה, גם אני, והגילוי היה כה מפתיע, שקשה היה לי לחזור ולהתרכז בפגישה המיותרת ההיא, וכך יצא שהקשבתי יותר לבחורה הדתייה בבגדים החילוניים ולגבר שלה, שקראו לו דימה. אבל לפני שאני חוזר אליהם, אני חייב לספר לכם מה גיליתי:

2. הפגישה הייתה על איזו סדרת טלוויזיה שהצעתי. סדרה שבסוף נשארה על הנייר, כמו 99 אחוזים מכל ההצעות שהצעתי אי פעם. נכחו בה ארבעה אנשים. מהצד היצירתי: אני והבמאי המיועד. מהצד הפיננסי: המפיק והזכיין - נציג הערוץ שאמור לשדר את הסדרה. ועכשיו, ברשותכם, נפנה לפן העדתי. ארבעתנו התפלגנו כך. מהצד היצירתי: אני אשכנזי, הבמאי מזרחי. מהצד הפיננסי: הזכיין אשכנזי, המפיק מזרחי. בסדר? יש תמונה מנטלית? אז תנו לי לזרוק עוד משהו לקלחת: תרבותית, ארבעתנו היינו דומים אחד לשני כמו רביעיית תאומים סיאמים. ככה יצא.



ארבעתנו בני אותו גיל, בערך; ארבעתנו גדלנו בתל אביב; ארבעתנו חולקים אותם זיכרונות נעורים, מדברים באותו ניב בדיוק, מעדיפים את ג'נסיס על פני פינק פלויד, ארבעתנו התפלחנו לראות סרטים יוגוסלבים “נועזים" בקולנוע פריז, ארבעתנו התגייסנו במלחמת לבנון הראשונה, וחווינו על בשרנו מה שקורה כששר ביטחון מאמין שיותר חשוב לדפוק את הערבים מאשר לומר אמת לממשלה. ולכולנו, התברר, היה קראש נעורים על קייט ג'קסון, מסדרת הטלוויזיה “המלאכיות של צ'רלי", שהייתה המלאכית הכי אהובה על הילדים הלא מקובלים, כי היה לה הדבר הנדיר הזה, נו, שכל. בקיצור, ארבעתנו היינו אותו אדם, מחולק לארבעה. חוץ מהבדל אחד: שניים היו ממוצא אשכנזי, שניים ממזרחי. ובכוונה אני מוסיף את המילה “מוצא", כי אף אחד מאיתנו לא ראה בזהות העדתית שלו משהו מאפיין במיוחד. מאיפה הגיעה סבתא? פרט צבעוני, לא יותר. אבל אז התחילה הבעיה.

3. הבעיה הייתה, שהרעיון שלי היה קצת מסובך. מה לעשות. כל חיי שואלים אותי, “אבל רגע, הדבר הזה שאתה מציע - למה זה דומה?", ותמיד אני מגרד בראש ואומר, זה לא דומה לשום דבר, זה חדש. בטלוויזיה הישראלית זה משפט בעייתי. ואז קרה דבר מוזר. ותאמינו לי, אני מבין בדברים מוזרים. יש לי דוקטורט בהם: כל פעם שהרגשתי שלא מבינים אותי, שהנקודה מורכבת, שיש פה משהו עדין ומסובך - הראש שלי פנה, אוטומטית, לכיוון הזכיין צח העור. להסביר, לפרט, להעמיק.

אף על פי שיש מישהו שהיה אמור להיות בעדי, זה המפיק. לו יש אינטרס אחד בלבד, והוא להפיק. אבל ברגע שחשתי לא מובן, וטיפה מותקף, פניתי אל זה שהכי היה דומה לי, פיזית. פנייה כמעט בלתי נראית. כמעט לא קיימת. אבל פנייה שמביעה אמון: אם אתה לא תבין אותי, אז מי? ובעודי קולט מה אני עושה, ונחרד, וחושב, אלוהים אדירים, למה, מה מניע אותי לחשוב שהזכיין הנכלולי הזה, באיזושהי צורה יבין אותי יותר מהמפיק שלי - בעוד זה קורה, שמתי לב שאותו דבר בדיוק מתרחש בכיוון ההפוך.

המפיק, כאשר לא הבין משהו, אל מי פנה כדי לקבל תמיכה, אצל מי הלך כדי לקבל חום והבנה? אצל הבמאי, שהוא המזרחי כמוהו, מהלך חסר היגיון לחלוטין, כי אני הייתי זה עם הרעיון, ובמצב שבו אין עדיין מילה אחת כתובה, אני היחידי שיכול לענות על שאלות בקשר לפרויקט שנמצא כולו בראשי. אבל לא. בצר לו, ראשו נטה שוב ושוב אל הבמאי, בן עדתו. ולהזכירכם: כולנו היינו בדיוק, אבל בדיוק, אותו דבר בכל פרמטר אחר. וכמובן, שכל הדבר הזה היה כל כך עדין, כל כך בלתי מורגש, שלכאורה כמעט לא היה.

אבל דווקא בגלל זה אפשר לעצור, להתעכב עליו, להקפיא את התמונה ולבחון את הפריים: הנה. מכאן זה מתחיל. וזה היה אז שהפסקתי להתעניין בפגישה, והתחלתי לשאול את עצמי למה זה? ועד כמה אחורה זה מגיע? לילד שהייתי? לתינוק? לעובר? לשפה, לצבע, לריח של אמא? ואיך זה שמכל הבנות בכיתה שלי תמיד התאהבתי בחיוורות ביותר, ועכשיו כשאני יודע את זה, האם הייתי יכול להתגבר על האינסטינקט המטופש הזה ולהתאהב בילדה כמו - כמו - כמו זו שיושבת שם, נגיד - והופ! קלטתי את הבחורה הדתייה בבגדים החילוניים. שאמרה לגבר המבוגר:


4. “אבל דימה" -

“מה דימה, מה?", אמר הגבר, במשיכת כתפיים.

“מה אני יעשה, הוא הבוס שלנו!", אמרה הבחורה, בתחינה מסוימת.

“נו? ואת חושבת שהוא מזיי - סליחה", מיהר לתקן את עצמו כשראה את עיניה הגדולות והחומות נפערות - “שהוא, איך אתם אומרים, שוכב, ככה, עם אילנית?",

“כן", אמרה הנערה. “הוא...",

“מה, דברי", דחק בה דימה. “זה כמו לעקור שן אצלך!",

“הוא בנאדם נשוי, יש לו ילדים!",

“נו, זה חידוש עולמי", אמר דימה, והעיף בה מבט, ומיד תיקן: “לא, זה נורא".

“הם היו במלון בפתח תקווה", אמרה מהר, לפני שתתחרט. “לפני שבוע".

“מאיפה את יודעת?",

“מאיפה... מהמפגרת הזאת, אילנית".

“היא סיפרה לך?",

“תחחחח", אמרה הנערה. “לי? למי לא! בחי אדוני, הייתי צריכה לברוח לשירותים בשביל להפסיק לשמוע. יעקב פה, ויעקב שם, ויעקב לקח אותי למלון, ורום סרביס למיטה - זה הכי הרשים אותה - מפגרת - שהוא הזמין לה רום סרביס למיטה. מה זה, ניקיון כזה?",

דימה הביט בה. לפתע הבין שהיא מעולם לא הייתה בבית מלון.

“השם ישמור!", הוסיפה ואמרה. “אחר כך אומרים הטרדה מינית, הטרדה מינית. אבל אף אחד לא מדבר על ההפוך".

“מה כוונה?"

“שבנות כמוה מנצלות את זה בשביל... דימה, תאמין לי, היא מפגרת, לשלוח פקס לוקח לה שלוש שעות! אז איך היא קיבלה קידום? איך?",

“אה...",

“זה גזל! זה כמו שאתה תהיה משקיע, ואתה צריך להחליט אם לתת כסף למישהו שהמציא תרופה לסרטן, ואני אבוא אליך עם ציצי בחוץ, ואציע לך להשקיע בחתיכת פלסטיק, שלא עושה כלום. הוא יש לו תרופה - ואני יש לי ציצי. על מה אתה הולך?".

דימה עשה את עצמו מתלבט.


“זה לא מצחיק!", היא אמרה, אבל התחילה לצחוק, ויכולת לראות למה הוא נשבה בקסמיה, היה בה משהו כל כך ישר, כל כך פתוח, שגם אני - אבל באותו רגע הזכיין התחיל לדבר, והבמאי דחק בי במרפקו שאקשיב, ונאלצתי להפסיק לעקוב אחרי דימה והנערה, ואין לי מושג מה נאמר בשולחן שלהם ברגעים הבאים, והאמת גם אין לי מושג מה נאמר בשולחן שלנו, כי מיד הבנתי שמאחורי ה"אני צריך עוד ללמוד ולהבין ואולי תכתבו לי נייר", בעצם מסתתרת המילה “לא", ובאותו רגע הפסקתי להקשיב, אבל כשהחזרתי מבט לשולחן שלידינו, זה מה שראיתי: היא רוכנת אליו ושמה יד על לחיו. הוא נרתע לאחור, ואומר: “כן, אבל... זה לא מתאים, ככה...לא...". והיא נעלבת ונרתעת, מוטחת לאחור לתוך הכיסא שלה כאילו חטפה סטירה, ואומרת: “סליחה". “לא, אני מתכוון" - “לא, לא", היא אמרה, “אני מצטערת, אני... חשבתי שאצלכם זה מותר".

 
"לא, לא, לא, אצלנו זה בדיוק כמו אצלכם". היא הביטה בו. ואז הנהנה. ואז קמה. “נו רגע, פיזדייץ, לאן את הולכת?", אמר הגבר המבוגר לנערה הצעירה שקמה משולחנו, בוכה, והסתלקה מבית הקפה, מביטה לכל עבר כדי להיות בטוחה שלא רואים אותה. אבל אני ראיתי, וגם ראיתי חמש דקות אחר כך גבר גבוה ורזה, במשקפיים שחורים ודקים, מגיע ומתיישב ליד דימה ושם לו יד על החזה ואז מנשק אותו ארוכות על שפתיו, לא לפני שדימה סיפר לו באי אמון איך הנערה חשבה שאצלם זה אחרת, “כאילו שאם אני הומו, אז מזיין כל  שזז, כן?".

ואז קם גם הזכיין - לא בבכי - זכיינים אינם בוכים, הם משתינים את הדמעות שלהם על מי שעובר מתחת למקפצה - והלך, וידעתי שעוד פגישה הסתיימה בלא כלום, ואולי אף אחד לא מבין אף אחד אחר, אף פעם, כולל אנחנו שחשבנו שקייט ג'קסון יותר חכמה (יחסית למלאכיות האחרות, שהיו בעיקר תסרוקות מהלכות, אולי; אבל לא הייתי בונה עליה בקשר לתרופה לסרטן), אבל מה שכן - ג'נסיס באמת היו יותר טובים מפינק פלויד. בענק. ואטוטו דופקים את הערבים, והכל יסתדר.