אחת השיחות שערכה רוחמה אלבג עם ס' יזהר בעקבות ספרו האוטוביוגרפי ״מקדמות", הוא אמר בפשטות ובהחלטיות: ״אם את רוצה להכיר סופר באמת, לכי לבית שלו, עמדי שם והסתכלי היטב בנוף, במה שהוא ראה מהחלון״. את הפליאה של אלבג, אז דוקטורנטית צעירה שעמלה על עבודתה בנושא יצירתו של ש"י עג-נון, החליפה מהר מאוד דרך חדשה רצופת מסעות אל בתיהם ואל הנופים שבהם גדלו הסופרים הגדולים של הספרות העברית: עגנון, שאול טשרניחובסקי, זלמן שניאור, דבורה בארון, אורי צבי גרינברג ועוד. היא בדקה מה ראו עיניהם כשחלפו במהירות אל השוק, הגימנסיה או בית הכנסת, וכיצד הרחובות ההומים, הארכיטקטורה, הנחלים, היערות והשדות האינסופיים, מבני האופרה והתיאטרון, בתי כנסת מפוארים או שרידיהם של בתי קברות ציוריים עיצבו את יצירתם. כיצד חיו היהודים בעיר הולדתם ואיך כל זה חלחל אל פנים הספרות העברית והשפיע עליה.



בספרה החדש ״אל המקום - בדרכים בעקבות ספרים״ (הוצאת מכון מופ״ת) מביאה ד"ר אלבג את רוח הקהילות שחיו בבלארוס, באוקראינה, בליטא ובמדינות נוספות, ומשרטטת את הקולות מהעבר המשתקפים ביצירות המוכרות והאהובות. ״רוב היוצרים בספר לא זכו לשוב לבית מכורתם. המקום נשמר בתודעתם, גלש ליצירה הספרותית ונו־ תר כלוא בין הדפים. הספר מבקש לפתוח דלת לבתים שהתרוקנו, ולחשוף צוהר לעולם שהיה ואינו עוד", היא אומרת.



מה גילתה בעקבות אותה אמירה של יזהר, והאם היא תקפה לגבי כל סופר? ״ס' יזהר צדק לחלוטין", קובעת אלבג, ״הנוף הזה שהם ראו, כולם, בלי יוצא מן הכלל, לא יצא להם מהראש. הם המשיכו לחלום עליו, הוא פלש לתוך היצירה שלהם, גם כשהם תיארו את הכנרת, הם ראו קודם כל את בית הילדות שלהם. הנוף האוקראיני מאוד עוצמתי. את הפריחה והשלכת אין אפשרות לשכוח. כולם מתייחסים לנוף מתוך כבוד עצום, כי הם באו ממקום חושני מאוד למקום שלא היה בהכרח מרנין. היובש והצחיחות פה עמדו תמיד בסתירה. גם צריך לזכור שהם השאירו, ברובם, את המשפחות שם. אבות ישורון כתב, למשל, על עצי הערמונים מול הבית שלו. זה מדהים לראות אותם, ממש מול החלון שלו. זה דבר שאי אפשר למחוק״.

לא רוצים לראות
העילה למסע של אלבג היה עגנון. וזהו. אלבג רצתה לראות את עיר הולדתו בוצ׳אץ', אבל זה התחיל ולא נגמר. ״הרגשתי צורך לראות מניין כולם הגיעו. מה היה שם במקומות האלה שהצמיח כאלה סופרים ענקיים. חשבתי שאולי ההתבוננות במרחב שלהם תגלה לי משהו״.

אלבג. צילום: אלבום פרטי 
 
ומה גילית?
״געגועים״.
כל פרק בספר מתאר מסע אל מקום הולדתו של יוצר עברי אחר תוך הבנת ייצוגה של העיר ביצירותיהם השונות, הבאת מידע היסטורי וגאוגרפי על המקום, היכרות עם דמויות מפתח וקישור בין החיים שהיו להם לבין הספרות. לכל פרק נלווים צילומים נדירים שאספה וצילמה במשך 12 השנים שבהן ערכה את מסעותיה. היא ביקרה בערים גדולות ובעיירות קטנות, שקהילות מפוארות שגשגו בהן ואלפי יהודים חיו בהן חיים מלאים ושלמים עד מלחמת העולם הש־ נייה, ואלו הותירו בה רושם עצום.
ההפתעה הגדולה ביותר מבחינתה הייתה שהעיירות הקטנות נשארו כמו שהיו לפני מאות בשנים: סמטאות עפר, בארות מים, בתי עץ. ״מצד שני, אין בהן יהודים, הייתי צריכה למזג בין הישוהאין״, היא אומרת. ״מה שמזעזע זה שאין שם יהודים בכלל. אתה לא מצליח לגשר על הפער בין מה שהיה למה שיש עכשיו. אותו מקום, אותה תפאורה, אבל השחקנים אחרים לגמרי. זה מדהים לראות שבבית גרים אנשים אחרים ואין שום זכר לזה שהיית שם. העקירה, צריך לזכור, היא עקירה אכזרית. זה לא שאתה עובר דירה. כל העולם נמחק. מאחורי הסיפור של מה שאתה רואה, יש סיפור מושתק של מה שאתה לא רואה. היהודים לא שם, כי רצחו אותם. לא כי הם עברו עיר. המבט הזה אכזרי, אבל עובדה שיש מי שרוצים לנסוע ולפגוש את עצמם ואת המקום שלהם, אל מול סרבני ראייה״.
עגנון, שבימים אלה מציינים 45 שנה לפטירתו, עזב את בוצ׳אץ כשהיה בן 19. ״הוא לא הכיר את האזור שבו הוא חי, אבל זה לא הפריע לו לכתוב את הספר ׳הכנסת כלה׳ שהיה הרומן הראשון שלו, שבו הוא מתאר כמאה עיירות. הוא תיאר אותן מצוין באמצעות מפה, תיאורים ששמע, מכתבים שקרא. מי שקרא את הספר בטוח שהוא היה שם, בכל מקום ומקום. בסיום הכתיבה עגנון עצמו נסע לראות על מה הוא כתב, והיה בהלם מהדיוק של הפרטים. הוא אמר: ׳נדמה לי שקודם כתבתי את הספר ואחר כך הקימו את המקומות׳. כשאנחנו הגענו 70 שנה אחרי מה שתיאר, מצאנו את העקבות לכל אותם תיאורים. ׳הכנסת כלה׳ הפך להיות מדריך למטייל באזור גליציה, ולכן הטקסטים הם הבסיס של המקומות האלה. נסעתי רק למקומות שיש להם אסמכתא ספרותית״.
״עמוס עוז, למשל, שכתב על רובנה, מקום הולדתה של אמו פניה ב׳סיפור על אהבה וחושך׳, סירב לנסוע לשם. הוא אמר ׳אמי נתנה לי את התמונות האלה, ואני לא רוצה שהן יתקלקלו׳, כדי לשמור את הזיכרון שלה ושלו. כמוהו, אידה פינק לא רצתה לנסוע לעיירה זבארז׳. הייתה לה טראומה ממקום הולדתה, מבריחתה משם. היא ברחה באמצע הלילה עם אחותה. היא אומרת: ׳השארנו את הכל מאחור׳. זו תפיסה כזו, שאומרת - אני לא צריך לחזור לשם״, מסבירה אלבג. ״המפגש עם המקום הוא הרבה פעמים מקור לאכזבה. מה שאמו של עוז חוותה כנערה, שונה לגמרי ממה שהוא יראה. חלפו הרבה שנים, והמקום התרוקן מיהודים. עיניים של ילדים שונות מעיניים של מבוגרים״.
בין מיכאילובקה למרמורק
הביקור בכפר הולדתו של שאול טשרניחובסקי היה המטלטל מכולם. הכפר מיכאילובקה מרוחק, בחצי האי קרים, באזור שבו היום מתחוללים הקרבות בין אוק־ ראינים לרוסים. ב־1920 עזב אותו סופית. כשחי בירושלים, בשנותיו האחרונות, כתב יומן על ילדותו ועל חייו בכפר הזה. ״זה מסמך יפהפה״, אומרת אלבג, ״100 עמודים על ילדותו בכפר, מבנה הכפר, איך חיו שם משפחות יהודיות בכפר האוקראיני שהיו בו יוונים, טטארים, רוסים, גרמנים. הייתי שם שלושה ימים וזו הייתה חוויית חיים. התחברתי לחיים שלהם במיזוג בין יצירות הספרות שלו לזיכרון שלי כנערה שקוראת את ׳כחום היום׳, והייתה לי תחושה שאני מכירה את המקום הזה, שאינו שונה בהרבה מהמקום שבו גדלתי, מרמורק ברחובות״.
איך המקומיים התייחסו ליהודייה שבאה לחטט?
״באנו תמיד כקבוצה. הם רגילים שבאים למסעות שורשים ולפעמים מסתכלים בתימהון - מה אלה מחפשים פה? יש מקומות שבכלל לא ידעו שחיו שם יהודים שנרצחו. הם חיים את חייהם, לא את שלנו, ולא תמיד אוהבים את זה. לעיירה של דבורה בארון אף אחד לא הגיע לפני כן. אני הייתי הראשונה. לא נפש חיה. כולם הסתגרו בבתים. לא היה ברור להם למה אנשים מסתובבים בסמטאות. מישהו מהתושבים צלצל למשט־ רה, והם שאלו: מה אתם עושים כאן? אמרנו שאנחנו מחפשים יהודים, והם אמרו: ׳חי פה יהודי אחד׳, ושלחו אותנו אליו״. לאילו מקומות עוד היית רוצה לנסוע?
״יש עוד כמה סופרים שמאוד מעניינים אותי, כמו ברנר ואורי ניסן גנסין. הם נולדו לא רחוק אחד מהשני והיו תלמידי ישיבה בעיירה שנקראה פצ׳ופ. אני נוסעת בדרכים בקיץ הזה לעיירת הולדתו של נחום גוטמן ואביו הסופר שמחה בן ציון, וגם לקישינב, שבה ביקר ביאליק, ועל סמך התרשמות שלו כתב את ׳בעיר ההריגה'. בתודעה שלי יש שכבות של מקומות. לפעמים המקום הספרותי והגיאוגרפי מיטשטשים, והרבה פעמים אני מאמצת את הנוף הספרותי כאילו הוא הנוף שלי. כשהייתי בת 14־15 הרגשתי שזה המפתח לקיום. זה נותן מימדים אחרים לקיום״.