את מה שקאר הספיק לעשות ב-58 שנותיו, עיתונאים אחרים לא יספיקו במספר כפול של שנות חיים. הוא נולד בפרבר של מיניאפוליס, ילד אמצעי במשפחה של שבעה. לאביו הייתה רשת של חנויות בגדים, אמו הייתה מורה. "היה לי בית טוב״, הוא כתב באוטוביוגרפיה שלו, ״ליל האקדח״, שיצאה לאור לפני שש שנים.
כשסיים את לימודיו בתיכון, למד בשתי אוניברסיטאות. ״היו לי הרבה חברים״, הוא כתב בספרו, ״היה לי מעט כסף וחייתי על אל.אס.די, חשיש, פטריות הזיה, אמפטמינים, ווליום, אופיום וליקר מכל הסוגים. ראש זבל מוחלט״.
רק כשנגמל וערך את התחקיר לספר האוטוביוגרפי, הבין שקרנבל קטן ביותר זה היה. אחד מחבריו אמר לו במהלך התחקיר שהוא אהב אותו, ״אבל היי, דיוויד, כשהיית מכור לא היית אתה, הרגשתי שאני לא מדבר עם חברי דיוויד, דיברתי עם אדם פרוע. היית יצור. פחדתי״.
הוא היה פרוע עד כדי סכנה לבנותיו. באפריל 1988 נולדו לקאר ולחברתו, שמכונה בספר אנה, התאומות מיגן וארין. הם הכירו במסיבה של סוחר סמים שעמד להיכנס לכלא. אנה הייתה סוחרת סמים בעצמה והיא זו שסיפקה לקאר את הקוקאין. הם עברו לגור ביחד.
בספרו קאר כותב שהכינוי של אנה היה ״באם באם״. היא טרקה לו דלתות בפרצוף והוא ניסה לפתוח אותן ולחנוק אותה.
קאר לא הסתפק בהתמכרות, רעה ככל שתהיה, הוא גם סחר בסמים. ״הייתי סוחר הסמים של הקהילה היוצרת במיניאפוליס״, הוא כתב, ״מכרתי קוק לקולגות שלי, לבדרנים ולילדי מועדונים״. בשל כך שהה כמה פעמים בבתי כלא מחוזיים.
לעתים בעלה לשעבר של אנה הגיע כדי לשמור על הבנות. פעם אחרת התקשר לחבר וביקש ממנו חיתולים: ״אנחנו בבית עם הבנות, אבל לא יכולים לצאת לקנות חיתולים מפני שהמשטרה משקיפה עלינו״.
לשניים יש בת משותפת, מאדי. בספר הוא כתב: ״זה מה שהגיע לי: צהבת מסוג הפטיטיס סי, מאסר בבית כלא פדרלי, איידס, ספסל קר בפארק, מוות מוקדם מדי. וזה מה שקיבלתי: אישה מבריקה ונאה, שלוש בנות מקסימות, ג׳וב מרשים״.
בטור נוסף, שנכתב החודש, הוא תיאר את מייקל בלומברג ורופרט מרדוק כאנשי עסקים שמבזבזים שעות ארוכות על החלקים הלא עסקיים של עסקיהם, ״מפני שהם יכולים ומפני שזה משעשע״.
״לבי נשבר״, כתבה בטוויטר אריאנה הפינגטון, מייסדת האתר ״הפינגטון פוסט״. ״הוא היה עיתונאי גדול, אבל חשוב יותר, הוא היה אדם גדול. אתגעגע אליו״.
התרעות פיקוד העורף