יום לפני החג נצפתה אילנית בחנות של רמי תחפושות. היא הגיעה לשם בליווי חברתה הטובה ביותר, לבנה, שבשל צבע עורה השחום מכונה בפי כל לבנה הכושית. השתיים סרקו את התחפושות המגוונות, את גרביוני הרשת התואמות ולא מצאו תחפושת חדשה. "כוס אמו רמי, כל הסחורה משנה שעברה", פלטה לבנה באכזבה. "בואי ניסע לשינקין", הציעה אילנית.
"טרמפיסטית?", שרה הרימה גבה. "איך נראית טרמפיסטית?", צחקקה.
וואלה? התפעלה אילנית. רובה אמיתי?
"לא! רובה צעצוע.. בטח אמיתי! נו, תראו את זאת", היא שוב הצביעה לעברה של הולכת רגל צעירה. "כל הבזזים שלה בחוץ, טפו!"
"לא, תודה, בדיאטה", השיבה לבנה. "את בדיאטה? כולך עור על עצם. תיקחו רוגלך, אני מזמינה". "לא תודה," אמרה אילנית, אבל נכנעה למרותה של בעלת המקום. עם הקפה הן קיבלו שני רוגלך חמימים ונימוחים.
"מה קרה לך, כולך הר געש היום?" ,שאלה אילנית.
"אולי, בזכות התחפושת, גם היא תכיר את הגבר של חייה. למה שמרסל יעשה בלאגן מזה?"
שרה חייכה ונדה בראשה לשלילה. "לא זוכרת" אמרה, "אני תמיד מזמינה ילדים למאפה... לא משנה... למה התחפשתן?"
אילנית ולבנה הביטו זו בזו בחיוך. "התחפשנו למלכים א' ולמלכים ב'", אמרה לבנה.
"קנינו שני כתרים, לבשנו גלימה של מלכים והחזקנו שרביטים שעליהם רשמנו מלכים א', שאותו החזיקה לבנה, ואני החזקתי שרביט של מלכים ב'".
"יפה, יפה, באמת מקורי", החמיאה להן שרה. "ומה לבשתן מתחת לגלימה?" הסתקרנה.
"בקיני בלי חזייה. הדבקנו את השוליים של הגלימה לציצים".
"כן," השיבה אילנית. "בזכות זה לבנה מצאה חתן שהביא לה שני ילדים מקסימים".
התרעות פיקוד העורף