״ההיסטוריה של המחר״,




יובל נח הררי, דביר, 480 עמ' כולל הערות ומפתח



אי אפשר להיכנס לספרו השני של יובל נח הררי מתוך חוסר מודעות למכלול שהוא ״אני הקוראת והעולם הסובב אותי״. מחבר ״קיצור תולדות האנושות״ עושה זאת שנית בחיבור הוליסטי ורנסאנסי מקיף. הוא מסעיר ותובע את ערנות כל החושים, הרגשות והמחשבות הרודפות בעקבות שורותיו. חרף אורכו של הספר ודורסנותו של מועד ההגשה לא יכולתי להרפות ממנו לפני סופו. קראתי גם את התודות. והצצתי בוויקיפדיה כדי לגלות שיום הולדתו של ההיסטוריון המבריק, ההוגה הצעיר הזה, חל יום לפני תאריך הולדתי (שחל בשנה קדומה ביותר), ושמחתי כילדה שמגלה שכן מרתק. בהבעת ידעתי שאין לכך שום משמעות, אלא זאת ששנינו נולדנו בחורף ישראלי, שכבר ממילא אינו דומה לעצמו בגלל הזנחה אקולוגית.

וכיוון שהספר חידד את נטייתי להתעניין בפר־ טים קטנים ושוליים לכאורה (שהרי אין פרט שולי אלא בהיררכיה שרירותית של מישהו) ואף מעניק לה לגיטימציה, ראיתי שבן זוגו של הררי, יצחק יהב, זכה בקדמת הספר להגדרת תפקיד שטרם נתקלתי בה: ״ליווי כתיבת הספר״. הגדרת תפקיד מסקרנת ויפה לפני הקריאה, ודייקנית, רבת תוכן ומשמעות בתום הקריאה. במסגרת התודות מודה הסופר גם לשלושה כלבים שהוא מונה בשמותיהם וכן ״תודה לבן-זוגי איציק שכבר היום מתפקד כאינטרנט-של-כל-הדברים שלי״. כך נראית לי גם חוויית הקריאה הזאת, כאינטרנט-של-כל-הדברים.

אני יושבת לכתוב בשעת לילה מאוחרת, שאינה שעת המחשבה הצלולה של הכותבת, ואני מודעת ליותר מדי היבטים שהם הספר עצמו, שנובעים ממנו, שמתחברים אלי, שמקושרים למחשב שלי ולספרים שעל המדפים, ולמה שהיה כתוב בעיתון הבוקר, ולרגשות הסותרים עם השאלות הפתוחות שהספר המריץ, ולמועקה המלווה את הקריאה שדחתה טיפול בעניינים דחופים. אני מו־ דעת היטב גם לעייפות הפיזית ולמתח שבאוויר, מתח ריקני במקצת ובכל זאת סוג של רחש נרגש, יומיים לפני הבחירות.

הכל מתחבר לספר ״ההיסטוריה של המחר״. הכל נכנס לתוכו ומוכל בו. כל מה שהוא החוויה האנושית של האדם הבודד היום ובעבר, ומה שהוא האנושות והתפתחותה בכל התחומים הידועים לנו עד כה, כולל הערפל שמעבר ל־50 השנים הבאות.

הררי פורט ומבאר את מבני החיים של ההומו סאפיינס כפי שהתבטאו באמונותיו ובדתות שיצר. הוא מתייחס לכתבי הקודש ולמקומם בחיי האנושות, לתפקידם של מלכים ומצביאים, למלחמות ולייצוגן באמנות. הוא דן באלוהים ובכוחות שתפסו את מקומו. והוא שב וחוזר אל המדע. המדע שאין סוף ליכולותיו. הוא מסביר ומנתח את תולדות הדתות המודרניות - הליברליזם, הסוציאליזם, הקפיטליזם והנאציזם, ואחר כך - את דת הידע. הוא מצביע על העתיד הלא רחוק שיברא אדם-אל, או לחלופין יקטין את האדם לממדי שבב במערכת גדולה. מעולם שבו חתרה האנושות להדברת רעב ומגיפות ולהפסקת המלחמות, אומר הררי, אנחנו עוברים לעולם שחותר ״להביס את הזיקנה והמוות, לגלות את המפתח לאושר ול־ שדרג את עצמנו לאלים״. ההרצאה של יובל נח הררי מותירה בלילה האביבי תהיות רבות. הכל פתוח, מרגש ומפחיד. מעתה לא יהיה עוד ההומו סאפיינס אותו אדם שהכרנו.

אך ההיסטוריון אינו מהסס להשתמש במילה ״אולי״. הוא שב ומציין שהתודעה האנושית טרם נחקרה. ״אין לנו שום הסבר לאופן שחוויות סובייקטיביות עשויות לנבוע מתוך תהליכי זרימת מידע. אולי בקרוב יהיו לנו הסברים והוכחות. ואולי לא״. הרבה מן הנתונים המובנים לנו מאליהם עלולים להיעלם ממציאות החיים ברגע הבא. יומיים לפני הבחירות, הסקירה של הררי, העשירה בתו־ בנות, מדרבנת השערה שהדמוקרטיה הישראלית תירשם בהיסטוריה כתופעה מוזרה וקצרת מועד. אלוהי ההיפותזות, יהא אשר יהא, רק הוא רואה, אולי, את הדבר הבא שימשול כאן על פני אדמה. 

אישה במאה ה-18

מאדאם דו שאטלה (1749-1706) לא זכתה להזדקן. היא נפטרה מתסחיף ריאתי לאחר לידה, בתקופה שבה נשים בגילה לא היו אמורות ללדת. נשים בצרפת של תקופתה גם לא היו אמורות ללמוד שפות, מתמטיקה ופיזיקה, לחקור ולכתוב מאמרים, לתרגם את אייזק ניוטון מלטינית ולגבש השגות על הגותם של גברים מלומדים כמו הפילוסוף ג׳רן לוק. המרקיזה דו שאטלה עשתה את כל אלה ואף זכתה להיות האישה הראשונה שהאקדמיה הצרפתית למדעים פרסמה מחקר שלה. היו לה שלושה ילדים מבעלה, אך רומן האהבה הגדול והנודע שלה עם וולטר היווה את ציר חייה. 

חיבורה ״על האושר״ (מצרפתית והערות: אביבה ברק-הומי, אחרית דבר: אליזבת בדנטר, נהר ספרים, 80 עמ') נכתב בתקופה שוולטר הלך ורחק ממנה. היא הכינה עצמה לימים של זיקנה המסתפקת באושר הנובע מלימודים. בחקר האושר היא בוחנת את היבטיו מתוך חשיבה משוחררת מדעות קדומות ומאיסורי דת. ״ככל שאושרנו תלוי פחות באחרים״, היא כותבת, ״כן יקל עלינו להיות מאושרים״. אם נחדל להיות תלויים באחרים, נוכל ליהנות מתשוקת הלימוד, כותבת מי שנתלתה נואשות באחרון מאהביה, משורר צעיר ממנה בעשר שנים.

בספרון שלפנינו היא מתייחסת לשמירה על הבריאות למען האושר (משטר דיאטה אחרי שנכנעים לגרגרנות) ולמצב האושר העילאי ביותר, שאחריו ״לא צריך עוד לעשות דבר כדי להיות מאושר״. ״מובן לכם שאני מדברת על האהבה״. אושר נדיר, היא טוענת, וחושפת את לילות בכיה אחרי שוולטר חדל לאהוב.


צילומים: יח"צ

אישה במאה ה-20

הבכורה לבית פון טראפ, אגתה, חייתה עד שיבה טובה (2010-1913). שנים אחדות לפני מותה כתבה את סיפור המשפחה האוסטרית שהייתה ההשראה ל״צלילי המוסיקה״ (״כל הר וגבע״, מאנגלית: נעה שביט, סנדיק ספרים, 236 עמ'). בספר המקורי נכללו ציורי אקוורל שלה.

סיפורה מוגש בפשטות והוא גדוש במפנים מרתקים. מלחמות עולם, סיפוח אוסטריה לגרמניה של היטלר, הבריחה מאוסטריה, החיים בצפון אמריקה, מסעות הופעה ברחבי היבשת. אגתה מתגלה מן הכתוב כבת נאמנה לזכר אביה הנערץ ולאלוהים.