אי אפשר להיכנס לספרו השני של יובל נח הררי מתוך חוסר מודעות למכלול שהוא ״אני הקוראת והעולם הסובב אותי״. מחבר ״קיצור תולדות האנושות״ עושה זאת שנית בחיבור הוליסטי ורנסאנסי מקיף. הוא מסעיר ותובע את ערנות כל החושים, הרגשות והמחשבות הרודפות בעקבות שורותיו. חרף אורכו של הספר ודורסנותו של מועד ההגשה לא יכולתי להרפות ממנו לפני סופו. קראתי גם את התודות. והצצתי בוויקיפדיה כדי לגלות שיום הולדתו של ההיסטוריון המבריק, ההוגה הצעיר הזה, חל יום לפני תאריך הולדתי (שחל בשנה קדומה ביותר), ושמחתי כילדה שמגלה שכן מרתק. בהבעת ידעתי שאין לכך שום משמעות, אלא זאת ששנינו נולדנו בחורף ישראלי, שכבר ממילא אינו דומה לעצמו בגלל הזנחה אקולוגית.
וכיוון שהספר חידד את נטייתי להתעניין בפר־ טים קטנים ושוליים לכאורה (שהרי אין פרט שולי אלא בהיררכיה שרירותית של מישהו) ואף מעניק לה לגיטימציה, ראיתי שבן זוגו של הררי, יצחק יהב, זכה בקדמת הספר להגדרת תפקיד שטרם נתקלתי בה: ״ליווי כתיבת הספר״. הגדרת תפקיד מסקרנת ויפה לפני הקריאה, ודייקנית, רבת תוכן ומשמעות בתום הקריאה. במסגרת התודות מודה הסופר גם לשלושה כלבים שהוא מונה בשמותיהם וכן ״תודה לבן-זוגי איציק שכבר היום מתפקד כאינטרנט-של-כל-הדברים שלי״. כך נראית לי גם חוויית הקריאה הזאת, כאינטרנט-של-כל-הדברים.
אני יושבת לכתוב בשעת לילה מאוחרת, שאינה שעת המחשבה הצלולה של הכותבת, ואני מודעת ליותר מדי היבטים שהם הספר עצמו, שנובעים ממנו, שמתחברים אלי, שמקושרים למחשב שלי ולספרים שעל המדפים, ולמה שהיה כתוב בעיתון הבוקר, ולרגשות הסותרים עם השאלות הפתוחות שהספר המריץ, ולמועקה המלווה את הקריאה שדחתה טיפול בעניינים דחופים. אני מו־ דעת היטב גם לעייפות הפיזית ולמתח שבאוויר, מתח ריקני במקצת ובכל זאת סוג של רחש נרגש, יומיים לפני הבחירות.
הכל מתחבר לספר ״ההיסטוריה של המחר״. הכל נכנס לתוכו ומוכל בו. כל מה שהוא החוויה האנושית של האדם הבודד היום ובעבר, ומה שהוא האנושות והתפתחותה בכל התחומים הידועים לנו עד כה, כולל הערפל שמעבר ל־50 השנים הבאות.
הררי פורט ומבאר את מבני החיים של ההומו סאפיינס כפי שהתבטאו באמונותיו ובדתות שיצר. הוא מתייחס לכתבי הקודש ולמקומם בחיי האנושות, לתפקידם של מלכים ומצביאים, למלחמות ולייצוגן באמנות. הוא דן באלוהים ובכוחות שתפסו את מקומו. והוא שב וחוזר אל המדע. המדע שאין סוף ליכולותיו. הוא מסביר ומנתח את תולדות הדתות המודרניות - הליברליזם, הסוציאליזם, הקפיטליזם והנאציזם, ואחר כך - את דת הידע. הוא מצביע על העתיד הלא רחוק שיברא אדם-אל, או לחלופין יקטין את האדם לממדי שבב במערכת גדולה. מעולם שבו חתרה האנושות להדברת רעב ומגיפות ולהפסקת המלחמות, אומר הררי, אנחנו עוברים לעולם שחותר ״להביס את הזיקנה והמוות, לגלות את המפתח לאושר ול־ שדרג את עצמנו לאלים״. ההרצאה של יובל נח הררי מותירה בלילה האביבי תהיות רבות. הכל פתוח, מרגש ומפחיד. מעתה לא יהיה עוד ההומו סאפיינס אותו אדם שהכרנו.