באחד הימים, פעם, כשהעולם היה שונה, וגרנו בתל אביב, ניגש אלי המורה לחינוך גופני של עילי בשעה ששוטטתי בחצר בית הספר, ואמר לי שכבר מזמן רצה לדבר איתי, לתת מחמאה.
חשדתי. מחמאה?
נסיך הסקייטבורד הגיע באותו רגע, וקטע את שיחת המחמאות הנדירה. דווקא הייתי יכול להמשיך ולהקשיב.
בערב סיפרתי לאיילה. היא שאלה, "אז?"
ובכל זאת. רציתי מחמאה אחרת.
בדרך כלל, כשאני מבחין בגלגל הצלה כמו המילה "אפשר" אני נאחז בו ומגיע לחוף. "אפשר" זה לא מוכרחים. "אפשר" נועד להורים אחרים, מסוגים אחרים, שנוטים להתעניין בשטויות האלה של מדידות ובדיקות. אבל הפעם "אפשר" הביט בי בצורה אחרת. מה זאת אומרת "אפשר"?
דקלה לוין ענתה לי בקול מתוק השוזר סמכותיות בהבנה לדאגה הורית, וציינה מיד שאין שום בעיה. תומר ילד תקין לחלוטין. זמן לסיים את שיחת האפשר.
"אז הכל אצל תומר תקין?"
פאקינג בי.אמ.אי.
בצהריים השלישי למשמרת שלי עם תומר לפתע קלטתי מה מעט הפריע לי במראה של בני העומד לצדי, מעט אדיש, וממתין שאקח אותו ברכבי הביתה.
"בעצם מנין לך סנדוויץ' שוקולד? מרחנו לך בבוקר גבינה בלחם", תהיתי. הייתכן שהבן שלי קוסם מוכשר כמו הודיני?
"תומר, עכשיו אתה עונה ואין התחמקויות. אנחנו מרשים שוקולד פעם בשבוע. מניין הסנדוויצ'ים האלה?"
"האישה שאתה מחכה לה כל יום. עברה. אפשר הביתה?"
למחרת קבעתי אתה בטלפון פגישת ייעוץ מכרעת פנים אל פנים. שנראה מאיזה חומר היא קרוצה. הגברת דקלה לוין.
אלא שבאותו רגע חלף תומר, משולש פיצה נוטף גבינה בידו, ומנע ממני את הנאום.
ואז חדרה להכרתי הידיעה שבזמן האחרון אני משליך לפח האשפה הרבה מאד קרטוני פיצה. הרבה. ומאיפה יש בבית ענאי הארור הזה פיצות בכלל?
כך הכרתי את המאסטר, בני הבכור, עילי.
***
אבל כשניסינו את כוחנו בהזמנה פשוטה של פיצה לבית החדש בבית ענאי התברר לנו משהו על המקום אליו עברנו. אי אפשר. בגליל כולו השתרעו שטחים אפלים שהזמנת הפיצה בהן אינה אפשרית. "מחוץ לאזורי המשלוח". זהו. ארץ גזירה. ובית ענאי – עמוק בתוכם.
"אבל אתה זוכר שאבא שלי יושב הערב עם מישהו בתחנת דלק?"
"הם עושים דברים...זוללים ממתקים...מותחים את השכנים בכל מיני מתיחות. עושים מעשי קונדס, גונבים תרנגולות מהלול. הלולים שלנו. הם..."
"אבל הם לא היו בפלמ"ח! אף אחד!" מיכה התנשף לשניה בשתיקה מכונסת, "תשמע...נולדתי לאבי כשכבר היה מבוגר. אני הצעיר. ורק אני הלכתי לכיוון של ארכיטקטורה, אז אני איתו, צמוד אליו. היורש, מה? כל האחים שלי...יש להם חיים, באים בחג, מתעניינים בשלומו...אני איתו. לתמיד...מגדל אותו..."
הגעתי לפגישה עם דקלה לוין. היא לא. במשרדה ישב המורה לחינוך גופני של בית הספר והתנצל, אצל דקלה שני ילדים חולים. מצויין, אלופי הבי.אמ.אי חולים. מתרוצצת הגברת עם טריינינגים צמודים וילדיה נדבקים בזה אחר זה.
לאחר יום העבודה נסעתי אל תחנת הדלק בה נערכה הפגישה הנכלולית בין זומר הזקן ורעהו בעל המידע. זומר הדף אותי בתנועת יד, ושלח אותי להמתין לו, עד שישלים את שיחת ההדלפות, התיאומים, השוחד, והמעילה באמון. ישבתי בחנות הנוחות הזעירה עם אספרסו של אומללים, ובהיתי בעניין בשליח פיצה שעמד לצד אופנוע, והמתין עם קרטון גדול בידו. והנה חזיון. לתחנה נכנס בחופזה רכב, ובו לא אחר מיואב שלנו, איש הלולים מבית ענאי. יואב התקרב ברכבו לשליח, שילם בזריזות מבעד לחלון, קיבל את קרטון הפיצה, והפליג הלאה לדרכו. גם השליח נעלם. עסקה זריזה. לא הספקתי להגיד ליואב שלום.
"המכרז הפעם יהיה עם הרבה נקודות לגמלונים. צריך להתאים את התוכנית לגמלונים," הודיע.
"ככה אני מחזיר לעצמי את ההשקעה," המהם בחוסר סבלנות כשהתעניינתי.
במו עיני ראיתי את עילי נוזף בשכן מאחר, "ככה יותר אני לא עובד אתך. והפעם, רק חצי מגש בשבילך,"
"לילד אחד אני כבר לא דואגת," גנחה איילה בסיפוק. משולש פיצה בידה.
פאקינג בי.אמ.אי.
התרעות פיקוד העורף