חבורת השועלים: דודו בוסי בסיפור מיוחד לפסח



האוטו השחור״ נכנס לסמטה. קולות המקוננות נסקו, סוחפים אחריהם ארטילריה רעשנית של צווחות מגרונותיהם של קרובי משפחה ושכנים. ארבע אלונקות הוצאו מהרכב. אמו של אחד הנערים תבעה לראות את פני בנה. איש חברה קדישא ניסה להניא אותה אך ללא הצלחה. פניו המרוטשות של הבן נחשפו. המחזה שנגלה ידיר שינה מעיני לילות רבים לאחר מכן.

שלושה ימים לפני כן הוצאנו אבי ואני את שאריות החמץ אל הרחוב. סמוך לשער הבית הצתנו את הלחם ללא תפילות. אבא מיהר לעבודה. נותרתי לבדי מול המדורה הקטנה, כשלפתע נכנסו לרחוב ארבעת הנערים בני ה-16 שהטילו את חיתתם על כולם. סמי, זכי, עמרם וניסן כונו בפי כל ״חבורת השועלים״.

את הסדר של אותה שנה חגגנו אצל סבתי מצד אמי בפתח תקווה. ההתרגשות הייתה כפולה ומכופלת. ראשית, ליל סדר אצל סבתא רבקה היה חגיגה לילדים. את ההגדה שרו ב״עברית״ ולא בטעמים התימניים הנהוגים במשפחתו של אבא. שנית, יום לאחר מכן אבא תכנן לקחת את המשפחה לסיני. ארבעה ימים של כיף בנואיבה. המזוודות היו ארוזות, הכל היה מוכן לנסיעה הארוכה.

אלא שבזמן הסדר פרצו הארבעה לביתנו בשכונה, גנבו או החריבו את כל הבא ליד. אבא נשאר בלי כסף. הנסיעה בוטלה. ביתנו לא היה הבית היחיד שנפרץ באותו ליל סדר. מכת הפריצות פגעה כמעט בכל בית שנותר שומם. המשטרה לא התערבה. אף פעם לא התערבה.

הרצל, קובי, שאול ואני, ילדים בני 10, ישבנו על המדרכה בסמטה ביום שלאחר הסדר. סיפרתי להם שהבית שלנו נפרץ בלילה. הרצל אמר שאנחנו משפחה מהבולה, כי לא השארנו אורות וטלוויזיה דלוקים. יש בזה משהו. שאול אמר שהוא ומשפחתו שמעו את קולות ההרס מתוך הבית שלי. שאלתי אותו למה לא הזמינו משטרה. ״התחרפנת?״, השיב בלי למצמץ.

״הלוואי שיחזקאל ישתחרר ויחזור לעשות סדר בשכונה״, אמר שאול. יחזקאל, הוא יחזקאל אסלן, כוכב עולה בשכונה שהיה עצור באותה השנה. ״הוא ינצח את חבורת השועלים?״, שאל הרצל. ״בטח שינצח, מה הם לעומתו? הם ישקשקו ממנו״, קבעתי.

בינתיים הארבעה נכנסו לסמטה. מיהרנו להיכנס לחצר ביתי וסגרנו את השער. הארבעה חלפו על פני החנות המוגפת של שלום הכורדי. זכי הרים אבן מהרצפה והשליך אותה בפראות לעבר דלת הפח של החנות. שלום יצא אל מרפסת ביתו שמעל חנותו ונד בראשו לשלילה, עוקב במבטו אחרי הארבעה שהמשיכו בדרכם.

כשיצאו מהסמטה יצאנו אנחנו מחצר ביתי והתיישבנו במקומנו. אמא שלי פתחה את החלון וביקשה שאכנס הביתה. סירבתי ודרשתי ממנה להכין לי מצה עם שוקולד. כעבור רגע או שניים היא הושיטה לעברי ארבע מצות, לי ולחברי, והמשיכה לסדר את המהומה שזרעו הארבעה בליל אמש. ״אמא שלהם זונה״, נגסתי במצה הרטובה. ״חרבנו לנו את הטיול. מראש השנה אני מחכה לטיול הזה״.

״כמה כסף הם גנבו?״, התעניין שאול.

״אבא שלי אומר שפילחו אלף לירות, שהחביא בבוידם. השאירו אותו בלי גרוש על התחת. ועכשיו הכל סגור ואין לו מאיפה להביא ג׳ובות. בני זונות, אינשאללה ימותו. כשיחזקאל ישתחרר אני אבקש ממנו לחסל אותם!״, הצהרתי. ״פחחח״, לגלגו החברים. ״למה יש לך פרצוף להתקרב ליחזקאל?״.

לפתע נשמעה חריקת בלמים. מסתבר שחבורת השועלים גנבה מכונית סובארו מסמטה סמוכה והחלה לדהור איתה. רצנו לעבר קולות החריקה והבחנו בהם חוצים את גשר ההגנה בנסיעה מטורפת. ״אמן שיעשו תאונה, ושילכו לעזה!״, אמר שאול. אמן, אמרתי בלבי.

למחרת מצאתי את עצמי בהתקף חרדה נוראי. רועד בכל גופי, משתנק בבכי. אמא ניסתה להרגיע אותי, אך לשווא. ״זה באשמתי, זה באשמתי״, צווחתי ורקעתי ברגלי, מסרב להתנחם. ״די, זה לא באשמתך, מה אתה מדבר שטויות!״, שוב ניסתה להרגיע אותי. ״זה כן, זה כן, אני התפללתי בלב שהם ימותו, אני אשם אני אשם!".

אבא נכנס עם עיתון יומי. ידיעה בגודל בינוני בעמודי החדשות בישרה כי ארבעה עבריינים משכונת התקווה נהרגו כשנסעו ברכב גנוב והתנגשו באוטובוס לאחר שחצו צומת באור אדום. לצד הידיעה הופיעו פרצופיהם של הארבעה. הבכי שלי התעצם. אבא הביט בי בחוסר אונים ונכנס למטבח, מכין לי את התרופה הקבועה למצבי חרדה. חלב חם בדבש מהול במעט קוניאק. ״אתה תהפוך את הילד לאלכוהוליסט", אמרה אמי בדאגה כששתיתי את המשקה המתוק-חריף. חשתי הקלה. לרחוב נכנס ״האוטו השחור" של חברה קדישא. הצרחות וקולות המקוננות היו בדציבלים בלתי סבירים. רצתי אל החלון בדיוק כשאמו של זכי תבעה לראות את פניו של בנה, תמונה שנצרבה בי שנים לא מעטות. כשההמולה שככה והמלווים הרבים יצאו מהסמטה, הרמתי את עיני לעבר מרפסת דירתו של שלום הכורדי. חצי חיוך היה מרוח על פניו. ♦