איריס לעאל במסע רוחני ופיזי אל עולמו של הסופר היהודי־איטלקי פרימו לוי

הפרעה דו-קוטבית מתאפיינת בתנודות קיצוניות במצב הרוח. בקוטב האחד, מצב הרוח מרומם, תאב חיים ורעיונות טובים רודפים רעיונות גאוניים כמו מרוץ מכוניות מוטרף בתוך הראש, והמאניה הופכת לאנרגיה יצירתית בלתי מוגבלת. לעומתו, הקוטב ההפוך הוא ארץ הישימון. אדמה חרבה שאינה מצמיחה דבר חי, רוחות נכאים על פניה והאופק קודר ומאיים. זו תופעה המוכרת לכולם, לא מתוך חוויה אישית חלילה. רק אחוז אחד מכלל האוכלוסייה לוקה בה, אך למרות נדירותה היחסית, היא המוכרת מכל ההפרעות האפקטיביות, מרבה להופיע בספרות ובקולנוע ולהצית את הדמיון. כיוון שאנשים דגולים רבים סבלו ממאניה דפרסיה, יוצרים, מנהיגים והוגים, היא מזוהה שלא בטובתה עם גאונות, מקוריות ופרצי יצירתיות, ולפיכך מעוררת עניין רב.

פעם אחת בשנה, כשהאוויר עמוס עד להתפקע בריחות פריחת הדרים, סבות משפחות אל שולחן ליל הסדר לאכילה, שתייה, התקוטטויות ברוח טובה וקריאה מסורתית בהגדה למען שמירתו של הזיכרון המשותף ללא פגם והנחלתו לדורות הבאים. ימים מספר אחר כך זוכר העם למוד הסבל, המשונה והחריג הזה את מסכת ייסוריו בפלנטה האחרת, בעולם מחנות הריכוז וההשמדה. אבל העיקרון המאחד את שני המועדים הסמוכים זה לזה הוא הזיכרון והמאבק בתעתועיו - המחויבות המשותפת לדלות מתוך מעמקיו פרקי חיים, המהותיים לנו כעם והמאבק הקולקטיבי הנחוש בשכחה: ״הרהרו וזכרו כי כל זאת אירע / והיו הדברים האלה: / אשר אנוכימ צווכם / לחקוק בלבבכם. / ושיננתם אותם לבניכם / בשבתכם בבית בלכתכם בדרך, / בשכבכם ובקומכם״ (״הזהו אדם?״, פרימו לוי).

לוי, הסופר האיטלקי־יהודי שהיה כימאי לפני המלחמה, נעצר על ידי המשטרה הפאשיסטית האיטלקית כשהיה רק בן 24, נכלא במחנה מעבר ומשם נשלח לאושוויץ. בזכות ידיעותיו בכימיה העבידו אותו הנאצים במפעל אי.גה. פארבן וחייו ניצלו. בזכות מחשבתו העמוקה, האירוניה הדקה שלו וכוחו הספרותי, ובעיקר באמצעות הכתיבה, ניצלו חייו שוב בשנים שלאחר השחרור, אבל נצבעו בצבעים הקודרים של אשמת הניצולים.

״למזלי״, הוא פותח את ספרו הראשון, הכביר, ״הזהו אדם?״, ״נשלחתי לאושוויץ רק בשנת 1944״. ההודיה האירונית לגודל מזלו בחלקו הראשון של המשפט, והפרופורציה המקפיאה שיוצר המשכו נקראות כמו הקנטה, אם לא כעלבון ממש. אבל בה בעת הן מבטאות את האמת הפשוטה שבשנה זו תוחלת החיים במחנה הוארכה בגלל מחסור בידיים עובדות, ובזכות זאת ניצלו חייו. זה סגנונו המיוחד של לוי והעמדה הנדירה שאותם הוא אימץ בשלושת ספריו האוטוביוגרפיים, הנחשבים לפסגת הספרות במאה ה-20: ״הזהו אדם?״, על המתרחש באושוויץ; ״ההפוגה״, על המתרחש בדרכי אירופה המרכזית אחרי השחרור ותיאור השיבה הביתה לטורינו, ו״השוקעים והניצולים״, אסופה של מאמרים שראו אור שנה לפני מותו הטרגי.

ואז אני נפרדת ממנו לשלום. אומרת, צ'או דוקטור לוי, כי אני יודעת שלפני עוד משימה אחת אחרונה. כי בדיוק ביום הזה, בשבת, 11 באפריל 1987, ימים אחדים אחרי חג הפסח, השליך את עצמו לוי אל מותו ונמצא כאן, בתחתית חדר המדרגות, מאחורי פיר המעלית. ובשמי, וגם בשמכם, אני מניחה עכשיו פרח במקום שבו בחר לסיים את חייו, 40 שנה אחרי שהשתחרר מאושוויץ.