הפרעה דו-קוטבית מתאפיינת בתנודות קיצוניות במצב הרוח. בקוטב האחד, מצב הרוח מרומם, תאב חיים ורעיונות טובים רודפים רעיונות גאוניים כמו מרוץ מכוניות מוטרף בתוך הראש, והמאניה הופכת לאנרגיה יצירתית בלתי מוגבלת. לעומתו, הקוטב ההפוך הוא ארץ הישימון. אדמה חרבה שאינה מצמיחה דבר חי, רוחות נכאים על פניה והאופק קודר ומאיים. זו תופעה המוכרת לכולם, לא מתוך חוויה אישית חלילה. רק אחוז אחד מכלל האוכלוסייה לוקה בה, אך למרות נדירותה היחסית, היא המוכרת מכל ההפרעות האפקטיביות, מרבה להופיע בספרות ובקולנוע ולהצית את הדמיון. כיוון שאנשים דגולים רבים סבלו ממאניה דפרסיה, יוצרים, מנהיגים והוגים, היא מזוהה שלא בטובתה עם גאונות, מקוריות ופרצי יצירתיות, ולפיכך מעוררת עניין רב.

רומנטיזציה של מצבים קיצוניים היא דבר רווח, אבל במקרה הייחודי של המחלה הזאת יש משהו ההופך אותה לדימוי זמין מאוד, כלומר למטפורת-על. הנה, גם אני עושה בה שימוש כדי לתאר שני מועדים סמוכים זה לזה בלוח השנה של חגי ומועדי ישראל, הנמצאים בשני קטבים הפוכים על סקאלת מצב הרוח וגורמים לי לתהות בכל פעם מחדש כיצד יכול עם שלם לחיות איתם במחזוריות קבועה, שנה אחרי שנה ולא לצאת מדעתו. על המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות אין צורך להכביר מילים. אפשר רק לציין שמה שמאפיין פרטים יכול גם לאפיין חברה, ומי שעובר דרך קבע מבכי עמוק לצהלות, מבתי קברות לסביאה בחיק הטבע, שלא יתפלא אם אף פעם לא ימצא מנוחה לנפשו.
 

אבל גם המעבר מחגיגתה של היציאה הפלאית מעבדות לחירות וההפיכה לעם תוך נדודים ממושכים במדבר, המסתיימים בחוקה מוסרית החקוקה על לוחות הברית, למועד המציין רק ימים אחדים אחרי צהלות המימונה את הטרגדיה הגדולה ביותר בתולדותיו של העם הזה, ומהווה כתם בל יימחה בהיסטוריה של כלל האנושות, איננו עניין פעוט.
 



פעם אחת בשנה, כשהאוויר עמוס עד להתפקע בריחות פריחת הדרים, סבות משפחות אל שולחן ליל הסדר לאכילה, שתייה, התקוטטויות ברוח טובה וקריאה מסורתית בהגדה למען שמירתו של הזיכרון המשותף ללא פגם והנחלתו לדורות הבאים. ימים מספר אחר כך זוכר העם למוד הסבל, המשונה והחריג הזה את מסכת ייסוריו בפלנטה האחרת, בעולם מחנות הריכוז וההשמדה. אבל העיקרון המאחד את שני המועדים הסמוכים זה לזה הוא הזיכרון והמאבק בתעתועיו - המחויבות המשותפת לדלות מתוך מעמקיו פרקי חיים, המהותיים לנו כעם והמאבק הקולקטיבי הנחוש בשכחה: ״הרהרו וזכרו כי כל זאת אירע / והיו הדברים האלה: / אשר אנוכימ צווכם / לחקוק בלבבכם. / ושיננתם אותם לבניכם / בשבתכם בבית בלכתכם בדרך, / בשכבכם ובקומכם״ (״הזהו אדם?״, פרימו לוי).


כשתקראו את הדברים האלו אהיה באיטליה. התמזל מזלי, ובשנים האחרונות אני נוסעת לחבל הצפוני המרהיב שלה לפחות פעם אחת בכל שנה. שלא תטעו, אין בזה שום דבר גרנדיוזי, שום שופינג של תיקים ונעליים. שום גוצ׳י ופראדה או ורסאצ׳ה. רק כרטיס שניצוד במחיר נמוך, חדר בעליית גג עם צוהר עליון, קריאה וכתיבה וגלונים של יין, מוזיאונים וארוחות במסעדות מקומיות. לפעמים אני נוסעת לחגורת הרי הדולומיטים המקיפה את ויצ׳נזה ואת ורונה, וצועדת שעות בתוך אחד הנופים היפים בעולם. בפעמים אחרות אני נוסעת לטוסקנה לראות ציורי קיר בבזיליקה ואת הגבעות מתעוררות לחיים בעונה זו של השנה. הפעם גמרתי אומר לנסוע בסוף השבוע לחבל פיימונטה ובמיוחד לעיר טורינו, ולכן, אולי ממש ברגע זה, כשהעיתון בידכם ואור היום רך וחמים, אני יושבת בבית קפה וצופה על ביתו של פרימו לוי, הבית שבו נולד ובו קפץ אל מותו.
 

לוי, הסופר האיטלקי־יהודי שהיה כימאי לפני המלחמה, נעצר על ידי המשטרה הפאשיסטית האיטלקית כשהיה רק בן 24, נכלא במחנה מעבר ומשם נשלח לאושוויץ. בזכות ידיעותיו בכימיה העבידו אותו הנאצים במפעל אי.גה. פארבן וחייו ניצלו. בזכות מחשבתו העמוקה, האירוניה הדקה שלו וכוחו הספרותי, ובעיקר באמצעות הכתיבה, ניצלו חייו שוב בשנים שלאחר השחרור, אבל נצבעו בצבעים הקודרים של אשמת הניצולים.


אין מדע של תופעה בודדת, ואין היסטוריה של מתבונן יחיד. פרימו לוי היה מדען שהוא משורר, ושדה החקירה שלו היה מבעיו המגוונים של הרשע ושל הסבל האנושי ב־12 שנותיו של היטלר. שתי הפריזמות, המדעית והפואטית, שדרכן בחן ותיעד את החיים במחנה ההשמדה אושוויץ, סיפקו לו, מלבד מבחר עשיר של מטפורות, גם את הדיסציפלינה ששימשה אותו בכתיבת הפרויקט הלשוני־אוטוביוגרפי שהיה לעבודת חייו. לספר את סיפורו האישי היה לו לצורך חיוני. הוא סיפר כדי להתמצא, כדי ״לכונן מחדש את מציאות חייו״, כפי שאמר לוי ברצינות גמורה. אם היו סותמים את פיו אחרי השחרור, לא היה נשאר בחיים - אבל בה במידה צריך היה לחשוב באמצעות השכל הישר, האובייקטיבי, להאיר מחדש את הכאוס השרירותי של הסבל ולחשוף את הסימטריה הייחודית למחנות ההשמדה.
 

״למזלי״, הוא פותח את ספרו הראשון, הכביר, ״הזהו אדם?״, ״נשלחתי לאושוויץ רק בשנת 1944״. ההודיה האירונית לגודל מזלו בחלקו הראשון של המשפט, והפרופורציה המקפיאה שיוצר המשכו נקראות כמו הקנטה, אם לא כעלבון ממש. אבל בה בעת הן מבטאות את האמת הפשוטה שבשנה זו תוחלת החיים במחנה הוארכה בגלל מחסור בידיים עובדות, ובזכות זאת ניצלו חייו. זה סגנונו המיוחד של לוי והעמדה הנדירה שאותם הוא אימץ בשלושת ספריו האוטוביוגרפיים, הנחשבים לפסגת הספרות במאה ה-20: ״הזהו אדם?״, על המתרחש באושוויץ; ״ההפוגה״, על המתרחש בדרכי אירופה המרכזית אחרי השחרור ותיאור השיבה הביתה לטורינו, ו״השוקעים והניצולים״, אסופה של מאמרים שראו אור שנה לפני מותו הטרגי.

בשנות המלחמה, לפני שנלכד והועבר למחנה, חגגו צעירי טורינו, ובהם לוי, את הסדר בשיחות ערות, משווים את מצבם למצבם של היהודים לפני יציאת מצרים: ״היינו נפגשים באולם ההתעמלות של 'תלמוד תורה', כפי שנקרא בגאווה בית הספר היסודי היהודי העתיק, ולימדנו זה את זה לשוב ולמצוא בתנ״ך את הצדק ואת האי צדק, ואת הכוח המביס את האי צדק: לראות באחשוורוש ובנבוכדנצר את העריצים החדשים. אך היכן הוא הקדוש ברוך הוא, המשבר את שלשלאות העבדים ומטביע את מרכבות מצרים? מי שהכתיב את התורה למשה והאציל מרוחו על משחררי האומה עזרא ונחמיה, שוב לא האציל מרוחו על איש. השמיים מעלינו היו דוממים וריקים; הוא הניח להכחיד את הגטאות בפולין, וכך, לאט ובמעומעם, פילס לו דרך בתוכנו הרעיון שאנו בודדים, שאין לנו בעלי ברית שנוכל לסמוך עליהם, לא בארץ ולא בשמיים, ואת הכוח להתנגד עלינו למצוא בתוכנו פנימה״.
 

אולי בשעה שאתם קוראים את המילים הללו, קוראים את פרימו לוי בתיווכי, אני עומדת ומסתכלת בטינה על השמיים בלי אב, השמיים חסרי האלוהים של טורינו, ואז מנמיכה את מבטי וסוקרת בחיבה את ההרים שבהם נהג לטייל. חוב גדול אני חבה ללוי. הוא מלווה אותי שנים רבות כיהודייה, כהומניסטית, כסופרת. בזכות זיכרונו הנדיר הוא זכר גם בשביל ניצולים אחרים. בעזרת שפתו הצנועה והמובנת הם דיברו. ולא פחות חשוב מכך, באמצעותו השיבו את כבודם העצמי. הוא היה מקהלת רפאים עם פה אחד, אבל למרות השאון והדוחק של הרבים אשר רצו להישמע, הכלי המזקק של כתיבתו היה דממה: במרכז עולמו של לוי, בלב כתיבתו יש הס מוחלט, זרקור מסנוור של אי-שפה, אי-תנועה, שלאורו אנו נשטפים בהבזקים של נפשות מתות וחזיונות אימים.
 

הדממה המתוחה, שטיבה האמיתי הובן רק לאור צלילתו האילמת מפיר המדרגות בבניין מגוריו, הייתה התו שאנשים ציינו קודם לכל כשדיברו על לוי. היא וההקשבה העמוקה, המוחלטת שלו לזולת. אלו היו שתי צורות של התמסרות: התרוקנות מהאני כדי לפנות מקום מעבר לדבר גדול וחשוב ממנו עצמו. המעשה הנדיר הזה שנמצא ביסוד כל מעשה אמנות ואמונה, שמאפשר קבלה, התגלות והשראה, מצביע במקרה של לוי על נכונותו המודעת לשרת משימה שאיננה רק משימתו האישית.
 

אז אולי ברגע זה ממש, בצהריו של יום שבת, 11 באפריל, אני מרהיבה עוז, פותחת את דלת הבניין ועומדת באפלולית חדר המדרגות שריחות של לחות ותבשילים של ארוחת צהריים עומדים בו, ובעיני רוחי אני רואה את לוי מטפס לאטו לקומה הרביעית ואנו מדקלמים יחד את השורות הפותחות את ״ארץ הישימון״ של ט.ס. אליוט שנהג לשנן לעצמו: ״אפריל הוא האכזר בירחים, מצמיח / לילכים מן הארץ המתה, / מערב זיכרון ותשוקה, מעורר / שורשים קהים במטרות אביב״.
 

ואז אני נפרדת ממנו לשלום. אומרת, צ'או דוקטור לוי, כי אני יודעת שלפני עוד משימה אחת אחרונה. כי בדיוק ביום הזה, בשבת, 11 באפריל 1987, ימים אחדים אחרי חג הפסח, השליך את עצמו לוי אל מותו ונמצא כאן, בתחתית חדר המדרגות, מאחורי פיר המעלית. ובשמי, וגם בשמכם, אני מניחה עכשיו פרח במקום שבו בחר לסיים את חייו, 40 שנה אחרי שהשתחרר מאושוויץ.