למעלה מיובל שנים אחרי שנשפט בירושלים, נידון למוות, נתלה ואפר גופתו פוזר במימי הים התיכון, ספר שיצא לאור בארצות הברית לפני מספר חודשים מגלה פרטים חדשים על אוטו אדולף אייכמן, מבכירי פושעי המלחמה הנאצים. בהתבסס על מקורות מידע חדשים, נקבע באופן חד־ משמעי שאייכמן היה אנטישמי מורעל, נאצי קנאי, נאמן ומסור באופן אובססיבי לתפקידו כאיש המרכזי בארגון ובביצוע הפתרון הסופי.
הספר מפריך את התזה שרווחה בעקבות משפטו בקרב חוקרים והיסטוריונים, ולפיה אייכמן היה בירוקרט נאצי קטן, אפרורי וחסר אופי, שמניעיו ברדיפת יהודים וגירושם לא היו רגשות אנטישמיים אלא נאמנות עיוורת למפקדיו.
גם כפושע מלחמה נאצי שהסתתר בארגנטינה מרודפיו וצריך היה לשמור בסוד את עברו, אדולף אייכמן לא הקפיד יתר על המידה על שתיקה. הוא אף התייחס בגלוי ובגאווה למשימות שמילא נגד יהודים בשנותיו כמפקד בכיר באס־אס.
אייכמן חי תחת זהות מזויפת, בשם ריקרדו קלמנט, מתוך חשש שיאתרו את מקום המסתור שלו, אבל במקביל אהב להזכיר ברבים ולהתפאר בעברו כמי שארגן וביצע גירושים המוניים של יהודים והיה אחראי להעברתם ברכבות למחנות ריכוז ומוות.
במאי 1960 הוא נתפס ונחטף על ידי סוכני המוסד, הוברח ארצה במטוס אל-על והועמד למשפט שהתקיים בירושלים ונמשך כשנה. אייכמן הוצא להורג בתלייה בליל 1 במאי 1962. גופתו נשרפה ואפרה פוזר בים התיכון. זהו המקרה היחיד שפסק דין מוות הוצא לפועל במדינת ישראל.
המחברת, בטינה שטנגנט, פילוסופית החיה בגרמניה, מבססת את הספר על מחקר מקיף ופרטני שביצעה. הוא כולל מסמכים ומקורות מידע שנחשפים לראשונה. המידע הזה היה ידוע בחלקו מזה שנים לגורמי מודיעין בגרמניה, אולם בראשית שנות ה־50 של המאה הקודמת הוא עדיין לא עורר תשומת לב מיוחדת.
המחברת מתעדת את חוסר העניין בפשעיו של אייכמן, ואפילו את הסתרת עברו על ידי גורמים בגרמניה שהיו אמורים להעמידו למשפט. אייכמן חש כה בטוח בעצמו, ומשוכנע כי הוא חף מאשמה, שבשנת 1952 שלח מארגנטינה מכתב אל מי שכיהן אז כקנצלר מערב גרמניה, קונרד אדנאואר. הוא הבהיר כי הוא מוכן לשוב לארצו ולעמוד למשפט. אייכמן האמין כי במקרה הגרוע יקבל עונש קל ולאחר מכן, כמו נאצים אחרים, יחיה חיים שקטים בגרמניה.
הספר מתבסס בין היתר על ראיונות שקיים בארגנטינה העיתונאי ההולנדי-נאצי וילהלם סאסן עם בכירים נאצים. אייכמן מצוטט שם כמי שמתגאה בתפקיד שמילא ברדיפות יהודים ובגירושם ההמוני. את גירושם של 400 אלף יהודי הונגריה לאושוויץ, שאייכמן ארגן וביצע באופן ישיר, הוא הגדיר כ״יוזמה שלי שהייתה מלאכת מחשבת״ ו״הישג שלא הושג כדוגמתו לא לפניו ולא אחריו״.
שטנגנט מספרת כי אייכמן נהג להגדיר את פעילותו כ״עבודה יצירתית״. בהזדמנויות שונות הוא אף העניק את חתימתו כמזכרת לבני שיחו. בפגישות ובשיחות עם עמיתים בארגנטינה אייכמן הדגיש את תפקידו בארגון הפתרון הסופי וביישומו. הוא הסביר כי ביצע הכל מרצונו ומיוזמתו ולא כמי שמילא פקודות מצד הממונים עליו.
באחת מהתבטאויותיו, שהוקלטה על ידי סאסן, התייחס אייכמן לנחיתות של הגרמנים מול העליונות של היהודים: ״אנחנו לוחמים נגד אויב העולה עלינו אינטלקטואלית. השמדה טוטאלית של האויב הזה תמלא את חובתנו לדם שלנו, לעם שלנו ולחופש של העמים״.
פרופ' אמריטוס סטיבן אשהיים, היסטוריון מהאוניברסיטה העברית, פרסם מאמר ביקורת על הספר במדור הספרים של ה״ניו יורק טיימס״. לטענתו, ההישג החשוב של הספר הוא בהפרכת ההנחה הנודעת של הסופרת היהודייה-אמריקאית חנה ארנדט, שתיארה בין היתר את פשעיו של אייכמן כ״בנאליות של הרוע״.
ארנדט סיקרה את משפטו של אייכמן בירושלים עבור השבועון היוקרתי ״ניו יורקר״. הכתבות שלה מהאירוע התגבשו מאוחר יותר לכדי ספר, ״אייכמן בירושלים: דוח על הבנאליות של הרוע״.
ארנדט טענה כי אייכמן היה בירוקרט קטן וחסר אופי שמניעיו לפשעיו נגד העם היהודי לא נבעו בהכרח מאנטישמיות. התזה הזאת עוררה בזמנו פולמוס חריף בין חוקרים והיסטוריונים. לצד כאלה שתקפו את ארנדט והסתייגו מהמסקנות שהסיקה ממשפטו של אייכמן, היו כאלה שקיבלו את דעתה לגבי דמותו.
כאמור, כעת החוקרת הגרמניה שטנגנט מציגה עמדה שונה. על סמך המידע על שנותיו של אייכמן בארגנטינה ונוהגו להתפאר בעברו הנאצי ובחלקו המרכזי בהשמדת יהדות אירופה, קובעת המחברת שהוא היה אנטישמי חולני ונאצי קנאי, שהתייחס לתפקידו המרכזי ברדיפת מיליוני יהודים ורציחתם כהגשמת שאיפת חייו.
״מי שהבין יותר טוב מאחרים את הקונספציה של 'הבנאליות של הרוע' היה אייכמן עצמו״, אומרת מחברת הספר שטנגנט בראיון מביתה בהמבורג. ״כדי לפקד ולפקח על רצח המונים, כמו שאייכמן עשה, דרושים הרבה מאוד אנשים נורמלים. קיימת אפשרות למצוא ולהפעיל אנשים שמתפקדים כבורג קטן ובלתי חשוב במכונה של רצח. הם מחפשים חיים נורמליים, נוחות וקריירה. הם לא רואים את המציאות כולה, את התמונה השלמה״.
על ארנדט ועל התיאוריה שלה, אומרת שטנגנט: ״היא ביקשה להבין את המניעים של אייכמן. הטעות שלה הייתה שהיא הסבירה את אחד מגדולי רוצחי ההמונים בהיסטוריה בתפיסה שהוא היה איש פשוט, שגרתי, בירוקרט חסר פנים. בשנת 1961 התזה הזאת של ארנדט לא עוררה דיון וביקורת. לא רק היא ראתה באייכמן אדם פשוט. עיתונאים ופרשנים מכל רחבי העולם באו לירושלים ודיווחו על משפטו. לא מעטים מהם הגיעו בזמנו למסקנה שהוא היה בירוקרט, בורג קטן ולא חשוב, אם כי הם לא השתמשו במושג 'הבנאליות של הרוע'. עיתונאי יהודי ידוע בגר־ מניה, אלפרד וולפמאן, תיאר אז את אייכמן 'איש חלש ופתטי'״.
החוקרת מספרת כי גדעון האוזנר, התובע במשפטו של אייכמן, החזיק במסמכים רבים בנושא, כולל חלק מניירות העיתונאי הנאצי סאסן. ״אבל כשהראו את המסמכים האלה לאייכמן במהלך חקירתו בישראל״, היא טוענת, ״הוא הכחיש בתוקף את הכתוב וטען שמדובר בשקר. לכן התביעה ויתרה על השימוש בניירות האלה בזמן המשפט. אייכמן היה שקרן מדופלם״. •
התרעות פיקוד העורף