Granta, גרנטה, כתב עת לספרות מקומית ובינלאומית גיליון 02 - שיטוט, עורכת ראשית: מירה רשתי, 258 עמ'
הקריאה בכתב עת היא פעילות שראוי להיכנע לתביעותיה כדי למקסם את ההנאה. העובדה שמדובר בגיליון נושא, במקרה זה “שיטוט", אינה מקילה על הקורא. בתוך המעברים מטקסט לטקסט עליו לשוב ולהידרש לכותרת הגג, למצוא לה צידוק וחיבורים בין הגג לחלל הרוחש מתחתיו, וכן לדובב את הקשרים
שבין רחש לרחש.
“גרנטה", שיוצא לאור בבריטניה כבר יותר מ-125 שנים כמופת של איכות ומוניטין, מספק בגליון הישראלי השני מגוון מעניין של פרוזה, שירה ויצירות חזותיות. ההעזה שבעריכת מהדורה ישראלית לכתב עת שביסס לעצמו סטנדרט משלו, מקבלת בגיליון זה גיבוי שבמעשים. המחויבות להשקפת עולם הומנית ופלורליסטית עדיין ברורה, ובאופן שהיא מיוצגת כאן היא תורמת לאיכות. ראוי לציין כמובן מאליו שכותבים ערביים לוקחים חלק לא ממודר בעשייה.
מרבית היצירות הנכללות בקובץ ראויות לשם המותג, והן מזמינות לקריאה אקטיבית ומעורבת. העבודות הישראליות מבטאות מהות כבולה, מוטרפת בניסיונותיה להיחלץ מסד גיאוגרפי ותודעתי. חפירת הכאב בכפית, התייחסות הגותית מקוטעת המרחיקה לאזורים אזוטריים, ואובדן כחוויית תשתית
- כל אלה מאפיינים כאן את היצירה הישראלית.
נורית זרחי מבקשת אחר מהותו של אביה בתוכה, והתעייה שלה בעקבותיו מרחיקה אותה ממנו ומעצמה. לעתים הקיטוע תולה את הטקסט על בלימת האין. עידן צבעוני כותב אלגיה על חבר שאבד וברצונו להתקרב אליו - הסיפור מוגש ממרחק עצום. רון דהן כותב מתוך קרב לבנוני, סיפור נהיר כמו אבחת חרב סמוראית. איל שגיא ביזאוי, בטקסט מתובל בשובבות, נלכד במפת המזרח התיכון. השיטוט שלו נחבט בגבולות ישראל המונעים ממנו גישה לאתרי שורשיו במדינות השכנות. כל אלה ועוד מבטאים חיפוש עקר, תנועה חסרת ישע אל דבר מה קשיח להיאחז בו.
“השעה הסגולה" של שועי רז מכיל את החריפות העזה של כאב אחוז באגרוף. השיטוט שלו פנימה מוצא לפחות נקודת מוצא, פצועה להחריד אך קיימת. קטע מרומן של איאד ברגותי מעניק אתנחתא קומית מקומית מקסימה. אולי הרגע המבדר נוצר בסיפורו גם מפני שהוא מעמת פלשתינאים ואנגלים בכדורגל,
לפני קום המדינה. יהודים לא משחקים על המגרש המאובק.
הקוראת הישראלית מוצאת את הדבר-מה האחר, סיפור שונה אך דומה, בטקסטים של הרוקי מורקמי, רות אוזקי, אן קרסון ויודורה וולטי. אני מעדיפה את מורקמי כשהוא תיעודי ולא מתאמץ. הוא מתאר הליכה לאורך דרך בינעירונית ביפן, שילדותו ונעוריו שזורים בנופיה. השינויים שחלו בנוף האורבני בשל רעידות אדמה מעוררים בסופר הרהורים על אלימות. קו של אלימות מחבר בין רעידת אדמה לאלימות אנושית דוגמת מתקפת הגז ברכבת התחתית בטוקיו.
“חלק מהאלימות הזו נסתר מתחת לרגלינו, חלק אחר שלה נחבא בקרבנו". העניין שיוצרת הרשימה של מורקמי נובע משילוב כמעט אגבי בין דיווח רגוע לבין מחשבות מעמיקות, בין תשוקה לקפה להנאת הקריאה ב"וזרח השמש" של המינגוויי.
מובא גם מכתב משעשע המעיד על הכותבת, יודורה וולטי, סופרת אמריקאית (2001-1909). וולטי כותבת לעורכי מגזין ה"ניו יורקר" היוקרתי במרץ 1933. היא בת 23, והיא מנסחת בקשת עבודה: “כמה הייתי רוצה לעבוד אצלכם! פסקה קטנה בכל בוקר, פסקה קטנה בכל לילה - במקרה שלא תוכלו להעסיק אותי מהבוקר עד הערב, למרות שאני יכולה לעבוד בפרך. אני גם יכולה לצייר כמו מר תארבר, למקרה שיטבע. למדתי רישום פרחים" (המתרגם מעיר שתארבר היה הקריקטוריסט של המגזין, ובעיית ראייה גרמה לציוריו שייראו כאילו נוצרו מתחת למים). כל משפט שנון במכתב הזה הוא מטעם משובב נפש, בעיצומה של ארוחה מגוונת שיש בה גם מנות שדורשות זמן עיכול.
אחרי השואה