לפני שנים הגיע משורר צעיר לעיר הגדול לה תל אביב. לא היה לו גרוש על התחת, אבל הרעב לאמנות, ליצירה ולהליכה בעקבות החלום הניע אותו. הוא הגיע מהקיבוץ וידע שאם יקרה לו ולאמנותו משהו - זה יקרה שם, בעיר הגדולה. כל מיני דברים מעניינים קרו בשהותו שם, עד שבסופו של דבר הגיע למעוז הוותיק של האמנים בעיר, קפה תמר, שם קיבלה את פניו השריף של הרחוב, שרה שטרן האגדית, המנהלת את המקום בזרוע נטויה מאז שקיבלה עליה את הבעלות ב־1965. חוץ ממחברת שירים, לא היה למשורר יותר מדי, ואף על פי שידוע היה ששרה אישה קשוחה, נהללית בדם, שלבה נוקשה כאבני הבזלת של עמק יזרעאל, היא הייתה אדיבה אליו ונתנה לו ארוחות חינם וסיפקה לו את צרכיו עד שעמד על רגליו.
הבחור הצעיר הזה הוא אני. מזה 13 שנה שאני פוקד את קפה תמר, אחד מסמליה המיתולוגיים של תל אביב בכלל ורחוב שינקין בפרט. מקום שבו הישן והחדש נפגשים תדיר; מקום שבו אמנים מזרמים שונים - ציור, שירה, צילום, פרוזה, ארכיטקטורה, קולנוע, משחק, אפילו פוליטיקאים, מצטלבים בהנאה ולעתים יוצרים יחדיו משהו חדש.
כעת, אחרי 74 שנות, תמר יסגור את שעריו. זה יקרה ביוני הקרוב וזה אומר לא מעט. לא נותרו עוד מקומות כתמר בעיר. כסית המיתולוגי נסגר. קפה תכלת המיתולוגי - שהיה ממוקם מולו - נסגר. כל הפרות הקדושות וכל מעוזי המשכן של האמנויות הטובות דועכים אל מותם. ואולי זה רק טבעי, חלק מהחיים, אבל זה אוכל את הלב.
בערבית אומרים: "אמא אחת יכולה לגדל עשרה ילדים, אבל עשרה ילדים לא יכולים לגדל אמא אחת". וזה נכון. הנה, ילדיה ונכדיה לא יכולים להחזיק את המקום. ח"כ איילת נחמיאס־ורבין, נכדתה של שטרן, הודיעה על סגירתו של הקפה. זה עורר מהומה בקרב יושביו, וחלקם, במיוחד הצעירים שבהם, כבר הודיעו כי ינסו לשמר את צביונה של שטרן ולקיים את הקפה. אבל צריך להגיד את האמת, את שרה שטרן אי אפשר לחקות. אם לא היא, אין תמר. וכשהיא תסגור בפעם האחרונה את הקיטור של מכונת האספרסו הענתיקה שלה, המקום ימות. רגע לפני שזה יקרה, אני רוצה להגיד לך תודה, שרה. בשמי ובשם כולם.