המשוררת ללי ציפי מיכאלי נזהרת משלוליות. כשהן נקרות בדרכה, היא עוקפת אותן, עד שזה מתחיל לדגדג לה בכל הגוף, ואז היא מזנקת לתוכן יחפה, בלי כיסוי ובלי חיפוי.
"אני חושבת שזה קרה לי כשהייתי במעבר בגיל שבע מגיאורגיה לארץ. לא היה אז קשר אווירי ישיר עם הארץ, ולכן נאלצנו לעבור דרך מוסקבה ווינה. כשהגענו למוסקבה היה שלג כבד של ינואר", היא משחזרת. "אבא שלי אמר לנו: תיזהרו לא להיכנס לתוך שלוליות של שלג. אחי הצעיר בדיוק דרך בשלולית של שלג והנעליים שלו נרטבו לגמרי. מזה הבנתי שאני חייבת להיות זהירה, לא להיכנס לשלוליות האלה שישאירו לי רגליים רטובות, שאלך איתן אחר כך כל הדרך. לפעמים, כמו אח שלי, אני נכנסת לשלוליות האלה".
"אני מאוד אוהבת לאתגר את עצמי, אחרת אני משתעממת ומרגישה שאני לא ממצה את החיים שלי ואת עצמי. אני חייבת גירויים וניסיונות, אפילו במחיר של כישלון ידוע מראש".
השירה היא של כולם, אומרת מיכאלי: "זאת שפה שכולם יכולים ללמוד את הקודים שלה, תלוי איך מביאים אותה לקהל. כשהתחלתי, זה לא היה מובן מאליו. אמרו שיש פה זילות של השירה ומדובר בחוסר תרבותיות. זה הפך להיות ז'אנר בשירה העברית וזה הפך להיות שלאגר".
"אני פרסונה מרובת פנים. אני בלשית ובלשנית, בועטת, קילרית, פרפורמרית, פורצת דרך, מאהבת, אובדנית, טוטאלית, אבל אני גם הישרדותית", היא אומרת. "אני כמו חתול. תמיד יודע ליפול והופ – על הרגליים לקום מחדש. אני מרגישה שהשירה היא בדיוק כמוני. היא יכולה להתרסק, להיות במקום הכי נמוך, הכי לא מבוקש והכי ביזארית ואזוטרית, ופתאום היא צצה ועולה למעלה".
התרעות פיקוד העורף