"כל עוד ילד רעב לו אחד על ערשו ימרר בבכי/ ויחכה לאביו שיחזור מבקש עבודה - ולשווא/ לא שלמת, עצמאות הוי שלי/ החלום רק בכדי, רק בכדי/ כי נחזור אל יגון האתמול ויומנו יבכה בעצב... רק בחיות בארצו עם עובד, ישר גו, זקוף ראש וחופשי/ בלא נוגש, בלא מוצץ לשדו, בשדה, בסדנה הוא יוצר... עצמאות אז תהיה, עם שגיא/ והטיפו הרים עסיסם וניגש חורש בקוצר".
הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט שכתבה בהנחיית פרופ' זהר שביט, ושבמסגרתה עסקה בעיתונות של שנות ה-50. אבל הפרגון הפוליטי לדור הבא היה נכון גם לגבי עיתוני ילדים שראו אור בשנים קודמות. "העיתונים פנו אל הילדים כחיות פוליטיות, מתוך הנחה שילדים מבינים וצריכים לדעת ולהכיר את העולם הפוליטי. בעיתונים האלו בולט החינוך למפלגתיות, ופוליטיות במובן של להיות נאמן לקו אידיאולוגי. העיתונים ראו בילדים יצורים שצריך לחנך אותם בשלב מאוד מוקדם בחיים לעמדות מסוימות. זה כמובן נגזרת של העובדה שהעיתונים היו עיתונים מפלגתיים".
"התפיסות של המבוגרים, תלויות נסיבות תרבותיות מסוימות. ברור שבתקופה שתרבות נלחמת על קיומה ותלויה בילדים במובן הזה שהיא בונה עליהם שיפריחו את השממה וינצחו את האויבים - תהיה נטייה לגייס את הילדים. זאת לעומת תרבות שחושבת שמה שחשוב זו הגשמה עצמית. ספרות ילדים היא תמיד מוצר מאוד מגויס. כיום היא פשוט מגויסת לאינדיבידואליזם ולחשיבה ביקורתית. מגויסות פוליטית מפלגתית אנחנו מוצאים מעט מאוד היום בספרות ילדים, משני עברי המתרס הפוליטיים".
"בחברה היהודית כולם היו ציונים, אבל נבדלו בעמדותיהם. אחד הדברים שנעשו על ידי דוד בן גוריון למשל, הייתה הממלכתיות. יש לי תחושה שאנחנו חוזרים למצב של חברה מאוד מפולגת, שמייצרת מערכת חינוך אלטרנטיבית. אחת הסיבות להיווצרותן של מערכות חינוך נבדלות היא התחושה אצל חלק מהאנשים, שביה"ס כבר לא מתאים לעמדותיהם האישיות. אני מאמינה שזה יהיה יותר ויותר כך, ובתי הספר ילכו ויקבלו צביון פוליטי".
"פעם זו הייתה הבמה הראשית, אם לא היחידה, של ילדים להשמיע את קולם פומבי. גם כשהעיתון פוליטי, הוא לא ממלא צורך אחד. יש לו המון פונקציות, במיוחד כשאין מישהו אחר שממלא את הפונקציות האלה", אומרת שיכמנטר, מרצה באוניברסיטה הפתוחה, ובתוכנית לתואר השני במחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב ובסמינר הקיבוצים.
"העיתונים מהעבר הם כמו האינטרנט של היום: מציעים קשר חברתי עם ילדים אחרים, מספקים מידע, מציעים סיפורים בהמשכים וקומיקס. הכל בכפיפה אחת. לכן הם כל כך הצליחו. העיתונות הזאת מתארת חוויה משותפת לכמה דורות בתקופות מאוד ארוכות".
גם סופרים זוכי פרס ישראל כמו נחום גוטמן, מרים ילן שטקליס, ע' הלל, ולאה גולדברג כמובן, כתבו בעיתוני הילדים. "זה מה שעשו באותה תקופה: קודם פרסמו בעיתון ילדים ואז קיבצו את סיפורי הילדים, ערכו שינוי בטקסט ופרסמו אותו כספר", מסבירה שיכמנטר. "לילדים שכתבו היה חשק עז לפרסם את יצירותיהם. אהוד וינר מבנימינה, הוא אהוד מנור, כתב ב'הארץ' שלנו וב'דבר לילדים' לפעמים במקביל. שלום חנוך כתב במשמר לילדים ועוד רבים אחרים. הרגשתי שאני ממש חודרת לקוד של הידע שלהם, ולדברים שעליהם הם גדלו. זה מה שהם נחשפו אליו, שבוע אחר שבוע".
"סיפר לי אדם ששנות ילדותו עברו עליו בקיבוץ של השומר הצעיר, שהייתה להם מפה של קוריאה והם עקבו אחר מהלך הקרבות וסימנו את התקדמות הכוחות בחיצים וסיכות על המפה. כשאני מדברת עם אנשים שהיו ילדים בתקופה הזו, הם מספרים לי דברים די מדהימים על הידע והמעורבות הרגשית שלהם בעניינים שכיום נתפסים כשייכים לגמרי לעולם המבוגרים".
התרעות פיקוד העורף