"אבא אהב לקשט את הבית לחגים ונהג לקטוף פרחים מהגינה שלנו. הוא מאוד אהב לעבוד בגינה, אצלנו בתלפיות, לסקל את האבנים, לעדור ולהשקות. על כל פח של אבנים מסוקלות קיבלנו אנחנו, ילדיו, חמישה מיל, אם אני לא טועה".
"בדרך כלל אני לא כותבת על אירועים מהחיים שלי", דיווחה. "כשאין לי משהו חדש לכתוב, אני לוקחת את הדברים הישנים ומתקנת אותם. אם פעם הייתי מספיקה יותר, כיום - פחות. אני לא מחוברת לאינטרנט. אין לי זמן. כשאני עייפה, אני ניגשת למחשב ומתאוששת על ידי הכתיבה. כשאני לא כותבת, אני קוראת. מאוד אוהבת לקרוא. מה לעשות, בת של סופר".
"נשארו דברים לא גמורים, שחשבתי שזה יהיה לא הוגן להוציא אותם.
לעגנון היה לא רק סגנון ייחודי; הוא עיצב "עברית עגנונית". חדי שמיעה יכלו לשמוע את ירון אומרת בסרט "בתי עיניים", כדרכו של אביה, לא משקפיים. חדר האמבטיה היה אצלו חדר הרחצה. ומכיוון שתיעב את המילה הזרה "פיג׳מה" ולא הסתגל לחידוש "נמנמה", נהג לומר פיימה - ומשפחתו אחריו. ירון הקפידה כמוהו על התאריך העברי, וכשנאלצה לחרוג ממנו, הייתה מעירה "כמניינם" (של הגויים).
"המשמעת בבית סביב הכתיבה של אבא הפריעה מאוד לי ולאחי, חמדת", התוודתה. "הוא לא היה יוצא לעבודה כאבות אחרים. היינו מצווים להיות בשקט בבית. אפילו לבכות היה עלינו בדממה. אסור היה להעביר אליו שיחות טלפון".
"לפעמים היה קורא לנו קצת. בגיל 12, כשהייתי חולה, הוא היה קורא לי יום-יום מהסיפור שלו, 'בלבב ימים'. כשלא היה עסוק בכתיבה, הוא היה אבא אוהב ומחבק. בשבת אחרי הצהריים נהג לקחת אותנו לטייל, בדרך כלל לצור באחר או לרמת רחל. מבין הורינו, אבא היה זה שהחצין רגשות, ואמא הייתה מאופקת.
"אבא מאוד הוקיר את הפרס, אבל גם נעלב ממנו. 'לעת זקנה הדביקו לי פילגש', התלונן כשנודע לו שעליו להתחלק בפרס עם המשוררת נלי זק"ש".
טרם פרידה תהיתי אם חשה שהשתחררה ממעמסה בתום מפעל הוצאת כתבי אביה לאור. "בהחלט לא", נר¬עה. "ראיתי זאת כירושה, כמילוי צו של אבא. כשחלה וכבר התקשה לדבר, כשטיפלתי ב׳שירה' שלו, הביע את רצונו שכתביו לא יישארו במגירה. מילאתי את רצונו, ואהבתי לעשות את זה".
התרעות פיקוד העורף