אמונה יוקדת: הבת שהקדישה מחצית מחייה לזכר אביה, ש"י עגנון

הגנן היה הסופר חתן פרס נובל ש"י עגנון, והמספרת הייתה בתו, אמונה ירון, שומרת הסף של כתביו, שנפטרה ביום שבת בגיל 94. ראיינתי אותה לפני שבע שנים, במרכז לדיור מוגן שבו התגוררה בגילה בירושלים, עם בעלה, יד ימינה, חיים ירון, לקראת הקרנת סרטן של רות וולק ויעל פרלוב בערוץ 8, "אמונה ירון - פרקים מחיי".
 

אף על פי שהיה דמות ציבורית, עגנון אהב את הפרטיות שלו והביע את רצונו שלא יספרו עליו "לגנדות" (אגדות), שלא ירכלו עליו - בשפה עדכנית. בתו כיבדה את רצונו, אך דלתה ברצון מנבכי זיכרונה פכים קטנים מעברו של אדם גדול. בעשותה כן, הסגירו עיניה התכולות את רגשותיה.
 

ירון, סופרת בעצמה, הניחה בצד את כתיבתה, והקדישה 35 שנה מחייה להוצאת כתבי אביה בהוצאת שוקן. לשם כך היה עליה לתמרן בים כתבי היד של עגנון, עמוסי התיקונים הצפופים, פרי מתקופת טרום המחשב. כשתמה מלאכתה, חזרה לכתיבת סיפוריה והוציאה באותה הוצאת ספרים את ספר זיכרונותיה. היא לא עשתה עניין גדול מכתיבתה. "אולי אכנס בספר את סיפורי, אולי יעשו זאת אחרי", העירה.
 

"בדרך כלל אני לא כותבת על אירועים מהחיים שלי", דיווחה. "כשאין לי משהו חדש לכתוב, אני לוקחת את הדברים הישנים ומתקנת אותם. אם פעם הייתי מספיקה יותר, כיום - פחות. אני לא מחוברת לאינטרנט. אין לי זמן. כשאני עייפה, אני ניגשת למחשב ומתאוששת על ידי הכתיבה. כשאני לא כותבת, אני קוראת. מאוד אוהבת לקרוא. מה לעשות, בת של סופר".

"נשארו דברים לא גמורים, שחשבתי שזה יהיה לא הוגן להוציא אותם.

תמיד הקפדתי לדייק ונמנעתי מלתקן אותו. כמי שידעה שלא היו אצלו טעויות, כשהייתי נתקלת במילה שלא הכרתי, הייתי הולכת לרב הפרופסור אברמסון והוא היה מראה לי את מקור המילה".
 

לעגנון היה לא רק סגנון ייחודי; הוא עיצב "עברית עגנונית". חדי שמיעה יכלו לשמוע את ירון אומרת בסרט "בתי עיניים", כדרכו של אביה, לא משקפיים. חדר האמבטיה היה אצלו חדר הרחצה. ומכיוון שתיעב את המילה הזרה "פיג׳מה" ולא הסתגל לחידוש "נמנמה", נהג לומר פיימה - ומשפחתו אחריו. ירון הקפידה כמוהו על התאריך העברי, וכשנאלצה לחרוג ממנו, הייתה מעירה "כמניינם" (של הגויים).

ירון הייתה ילדה קוראת, בעידודו של אביה, אבל "לא ידעתי שהוא היה איש חשוב". "בביתנו נהגו בפשטות", נזכרה. "רק כשהגעתי לסמינר והצביעו עלי כעל הבת של עגנון, הבנתי שיש משהו".

לדבריה, כמעט לא ראתה את אביה כותב. הוא היה ספון בחדר העבודה שלו, בקומה השנייה של הבית בתלפיות, ניצב אצל מכתבתו ומפליג בכתיבתו, כשהדלת סגורה. רק זוגתו המסורה, אסתר, או אסתרליין כפי שכינה אותה, הייתה הקשר שלו לעולם החיצון, ובה היה מתייעץ לעתים בכתיבתו.

"המשמעת בבית סביב הכתיבה של אבא הפריעה מאוד לי ולאחי, חמדת", התוודתה. "הוא לא היה יוצא לעבודה כאבות אחרים. היינו מצווים להיות בשקט בבית. אפילו לבכות היה עלינו בדממה. אסור היה להעביר אליו שיחות טלפון".

לפחות היה מראה לכם מה שכתב?

"לפעמים היה קורא לנו קצת. בגיל 12, כשהייתי חולה, הוא היה קורא לי יום-יום מהסיפור שלו, 'בלבב ימים'. כשלא היה עסוק בכתיבה, הוא היה אבא אוהב ומחבק. בשבת אחרי הצהריים נהג לקחת אותנו לטייל, בדרך כלל לצור באחר או לרמת רחל. מבין הורינו, אבא היה זה שהחצין רגשות, ואמא הייתה מאופקת.

"למרות היחס שלו, הייתי קרובה אליה יותר ומדברת איתה בנושאים אישיים, בעיקר בגיל העשרה. היא גם לימדה אותנו להדפיס בשיטה עיוורת במכונת כתיבה, כדי שבעת הצורך נוכל לעזור לאבא. אני זוכרת שבטרם מדינה אבא פנה ליצחק רבין, המפקד של חמדת בפלמ"ח, וביקש ממנו לשחרר אותו לזמן מה, ואז חמדת הדפיס לו את 'תמול שלשום'".

חמדת, הצעיר ממנה בשנה, ובניגוד לה הוא אינו דתי, הוא מהנדס מכונות וחובב ספורט ימי, ששנים נהג לחלק את מגוריו בין ירושלים לאילת. לאמונה היו בעת הראיון שישה נכדים - ארבעה מבתה יעל, מורה לערבית, ושניים מבנה גד, פיזיקאי.

הזכייה בפרס נובל הייתה השיא מבחינת אביך?

"אבא מאוד הוקיר את הפרס, אבל גם נעלב ממנו. 'לעת זקנה הדביקו לי פילגש', התלונן כשנודע לו שעליו להתחלק בפרס עם המשוררת נלי זק"ש".

מהו ההסבר שלך לפתיחת נאומו במעמד הענקת הפרס בשטוקהולם: "מתוך קטסטרופה היסטורית, שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה, אבל תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים"?
 

"אכן, אף שנולד בבוצ'אץ' שבגליציה, אבא החשיב עצמו כמי שנולד בירושלים, הגם שתמיד הצטער על שזה לא היה כך במציאות". הגיל כבר נתן בה את אותותיו. שנים הרבה נענתה להזמנות מרחבי הארץ לבוא ולספר על אביה, עד שחדלה. לפני 35 שנה סיקרתי ב"מעריב" הישן את ביקורה בבית ספר ברמת אפעל, שם הוצגה הצגה לילדים על אביה. "אבא לא היה מעוניין שיעבדו את סיפוריו לתיאטרון", העירה במפתיע. "אך לו היה רואה את ההצגה הנוכחית, אולי היה חושב אחרת".
 

טרם פרידה תהיתי אם חשה שהשתחררה ממעמסה בתום מפעל הוצאת כתבי אביה לאור. "בהחלט לא", נר¬עה. "ראיתי זאת כירושה, כמילוי צו של אבא. כשחלה וכבר התקשה לדבר, כשטיפלתי ב׳שירה' שלו, הביע את רצונו שכתביו לא יישארו במגירה. מילאתי את רצונו, ואהבתי לעשות את זה".