לפעמים, רק פעמים נדירות, מתרחש רגע כזה שמאחד כמה דברים תמימים לכאורה ויוצר מהם משהו חדש, צלול, אפשר אולי לקרוא לו העתיד ולפיכך – נבואה.

רגע כזה התרחש כשעל השער של השבועון הסאטירי "שארלי הבדו" הופיעה קריקטורה של הסופר הצרפתי המפורסם של דורו, מישל וולבק, כטוען לכתר נוסטרדמוס – אסטרולוג ורופא צרפתי מהמאה ה-16, יהודי ממשפחה מומרת ששמו נישא בפינו עד היום בשל נבואותיו. זה היה השער האחרון של המגזין קודם ששני אסלאמיסטים רעולי פנים התפרצו למערכת ורצחו עשרה עיתונאים ושני שוטרים, פעולה שכאילו יצאה מבין דפי ספרו החדש של וולבק, "כניעה".



שער המגזין שארלי הבדו עם קריקטורה של מישל וולבק
 



וזה לא המקרה היחיד שבו החיים חיקו את הבדיון הספרותי בכל הנוגע לאירועים שסבבו את הספר הזה; נוסטרדמוס הצרפתי השנוי במחלוקת, שמנסה לחזות את עתידה של צרפת, אירופה והעולם כולו, נכשל בחיזוי עתידו האישי ונאלץ בעקבות האירועים לבטל את השקתו החגיגית של הספר ולרדת למחתרת, ממש כמו פרנסואה, פרופסור לספרות אומלל חסר חיים, הגיבור הגברי הרצוץ של "כניעה".

יש שיגידו שזה מהלך וולבקי קלאסי. אותם מזלזלים נמנים עם הקבוצה הביקורתית הגורסת שוולבק הוא פרובוקטור ריק, מין גלגול של פרדיננד סלין היוצא בכוונה עם כל ספר חדש לעצבן כמה שיותר קוראים, מבקרים וחוקרים. 

אומנם הקולות הללו לא נשמעו בביקורת המקומית, שמשום מה התייחסה לוולבק ברצינות תהומית, אבל אני, כשניגשתי לקרוא את "כניעה", כבר גמרתי בדעתי שהוא סופר שאינני מחבבת או מעריכה מספיק כדי לטרוח להתווכח איתו. עם זאת, הנסיבות המיוחדות ומה שהיה ידוע לי על הנושא עוררו הפעם את סקרנותי.

והנה, נכונה לי הפתעה מסוימת ולפיכך אמליץ בזאת לעורך לקרוא לטור "איך הפסקתי להתייחס בביטול למישל וולבק והתחלתי לקחת אותו ברצינות" (הערת העורך: המלצתך התקבלה, ראי כותרת המשנה). 

זה אחד מספריו הגרועים ספרותית, והיושר מחייב לקרוא לו טיוטה ראשונה; ונראה שמישהו חדר למחשב הסופר והעתיק קובץ שנקרא "רומן חדש" ובו גולל אירועים, רעיונות ואת תנועת הגיבור, עם השינויים הגיאופוליטיים חסרי התקדים בצרפת בדיונית; ולמרות שזו תוכנית כללית לרומן ולא ספר ורק סופר רשלן או לחוץ בכסף היה משחרר אותו בשלב כה ראשוני, לראשונה הבנתי מיהו וולבק ומה הוא מנסה לעשות, ולעתים מצליח. וחיוך פייסני עלה בי למקרא עמודים ופסקאות מהספר.

"אבל מחבר הוא בראש ובראשונה בן אנוש שנוכח בספריו", אומר פרנסואה, גיבור הספר, על מושא מחקרו בסופר ז'וריס-קרל הויסמנס, "ובסופו של דבר חשוב פחות אם הוא כותב היטב או גרוע, העיקר שהוא כותב ושהוא נוכח בספריו... באותו אופן, ספר שאוהבים, הוא לפני הכל ספר שאוהבים את מחברו, שרוצים לפגוש אותו, שרוצים להעביר איתו את הזמן".

ובכן, הרעיון הזה זר לי לגמרי. קרובה אלי הרבה יותר במזג ואף בתפיסת הזיקה בין הסופר ליצירה הוא מרגרט אטווד, הסופרת הקנדית המבריקה שאמרה שלבקש לפגוש את הסופר שאת ספריו אהבת באופן אישי זה כמו לרצות לפגוש פנים אל פנים את האווז שמהפטה שלו נהנית ערב קודם לכן במסעדה. 

אבל גם אם הייתי מסכימה עם הקביעה של פרנסואה, בן דמותו המובהק, וולבק הוא מחבר שאף פעם לא חיבבתי ולפיכך לא השתוקקתי לפגוש – תעיד על כך אדישותי להזמנה להשתתף בפגש סגור עמו כשהיה בביקור בארץ.

אבל לפעמים, כמו שמייעצים לנו הזן בודהיסטים בכמה וכמה הזדמנויות, צריך להרפות מרעיון מוקדם ועיקש על כל דבר או כל אחד שלא יהיה, כדי לראות אותו כמות שהוא. וברגע שבו נוצרה ההבנה כי וולבק הוא סאטיריקן בעיקרו – מין ג'ורג' אורוול עם פטיש למין אוראלי וחוש הומור וכך גם צריך לקרוא את הדיסאוטופיות הגסות שלו – מצאתי את המרחב הנכון שבו הספרות שלו יכולה להדהד, אם הקטגוריה היאה לו, אם תרצו, במדף הספרים. 

או אם אנחנו רוצים להשתעשע מעט במשחק מילים, משהסרתי את התנגדותי ונכנעתי, או אז דרכו של "כניעה" אל לבי הייתה סלולה.

בנקודה זו מבקשים קוראי לדעת כמה דברים על הסיפור עצמו, והצדק כמובן איתם, אבל מכיוון שהעורך, שהוא אוהב גדול של וולבק, התרה בי לבל אגלה לו את הסוף או כל פרט שיחשוף מהלכים שיש בהם משום הפתעה, כי הוא נמצא בעיצומה של קריאת הספר, ומכיוון שאני מחבבת את העורך, הנה כל מה שנחוץ לכם לדעת:

"הייתי במלוא אוני. שום מחלה קטלנית לא איימה עלי ישירות, בעיות הבריאות שפקדו אותי בקביעות היו כואבות אבל בסך הכל פעוטות; רק בעוד שלושים, אולי ארבעים שנה, אגיע לאזור החשוך הזה שבו המחלות פחות או יותר הורגות, שבו תוחלת החיים כמו שאומרים, מוטלת כמעט בכל פעם על הכף. לא היו לו חברים, זה נכון, אבל האם היו לי אי פעם? ואם חשבים על זה קצת, מה כל כך טוב בחברים?". 

כך מעיד על עצמו פרנסואה אחרי שיצא מן המחתרת בכפר צרפתי על גבול ספרד, שאליו ירד כתגובה על בחירתו בסיבוב השני של מועמד האחווה המוסלמית, מוחמד בן עבס, לנשיאה החדש של הרפובליקה.

השנה היא 2022, רק שבע שנים מהיום, וכפי שיודע כל אחד – העתיד מתרחש בהווה, ורומן עתידי הוא הביקורת הנוקבת ביותר על הרגע שבו הוא נכתב. גם כאן וולבק מנסה לשער מה יקרה אם הדברים ימשיכו כפי שהם היום, והתמונה שהוא מצייר היא חלום בלהות של צרפתים רבים. 

גם הוריה של מרים – סטודנטית יהודייה בת 22 שפרנסואה אולי אוהב ואולי רק חושק בה, הוא עצמו אינו בטוח – מנסים לחמוק מהגורל המצפה להם ושלא כמו יהודי גרמניה במאה הקודמת הם אורזים את מיטלטליהם ועולים לארץ ישראל.

וכך, נטוש ובודד ופרופסור לשעבר באוניברסיטה האסלאמית פריז-סורבון, מוצא עצמו פרנסואה בשממה רגשית ואינטלקטואלית, בשעה שמסביבו מתחוללים שינויים בקנה מידה היסטורי ועמיתיו הבינוניים מבחינה אקדמית והסתגלנים למציאות מתאסלמים, שומרים על משרתם בשכר מופקע ונישאים לשתיים או שלוש נשים.

עניין הנשים הוא תמיד עניין מרכזי בספריו של וולבק. כמו סאטיריקנים רבים הוא שמרן ולפיכך כל התיאוריות הביקורתיות שצמחו באוניברסיטאות הקונטיננטליות ונדדו לאמריקה, ובהן כמובן ביקורות קוויריות, פמיניסטיות ופוסט-קולוניאליסטיות עושות לו פריחה.

הגיבורים שלו, כמותו, הם חסרי תשוקה ממשית, מין פוריטנים אנטי-נהנתנים, שהעולם שהם נעים בו הוא עולם של פורנו, מין בתשלום ועיסוק מוגזם בצורות מגוונות של פעילות אנאלית ואוראלית, שבהן, הבה נודה, הוא מציב את האישה במצב של כניעה. ואילו הפעם הזאת, בספר הזה שהוא רומן של רעיונות וסאטירה פוליטית עתידנית, מגלה וולבק לראשונה רגישות למצב של הנשים דרך בחינתו תחת חוקי השריעה. 


ואם אני לא לוקה בהתלהבות יתר שמעוורת אותי נדמה לי שוולבק מצייר אנלוגיה בין ההחפצה – מילה שאותה הוא ודאי מתעב – של נשים במערב הליברלי לבין דיכוין במדינות האסלאם.

לא הייתי מקלה ראש ביכולת של וולבק לצייר את העתיד באמצעות הפרזה של ההווה. ב"החלקיקים האלמנטריים" הוא ניסה לדמיין מה יקרה אם הגברים המערביים יקיימו את השילוב בין מתירנות מינית לניאו-ליברליות כלכלית ותיאר בנקאים השוברים את גבם מרוב זיונים (ולמעשה בישר למעלה מעשור קודם את התפוצצותה הרועשת והמטרידה של פרשת דומיניק שטראוס-קאהן). 

יכולתו של וולבק לעצב בכוח דמיונו דמות כזו של שטראוס-קאהן, שלכל הדעות עמד להחליף את סארקוזי כנשיא צרפת מטעם המפלגה הסוציאליסטית, מעוררת הערכה וכך גם צריכה להתקבל הביקורת הפוליטית והחברתית שלו.

"כניעה" איננו ספר אנטי-אסלאמיסטי כפי שנהוג לחשוב אלא אנטי-פרנקופיסטי, וחצי הלעג של הסאטיריקן המזדקן והעצוב וולבק אינם שלוחים רק אל ערכי הרפובליקה הליברליים המנוונים, שאפשרו לדעתו את השתלטות האסלאם, או אל צרפת המתאסלמת באדישות ובנרפות כפי שהיא מצוירת בספר. החצים החדים והרעילים ביותר נורים היישר אל לב המעמד האינטלקטואלי חסר עמוד השדרה, שאותו מייצג כמובן הגיבור.

בלי לגלות מהעלילה יותר מכפי שרצוי אוכל להגיד רק זאת: רצוי לקרוא את "כניעה" גם לאור הקונפליקט המתמשך בין שרת התרבות מירי רגב לאמנים, ולהתחלחל מהמחשבה שאם וולבק היה צופה באירועי השבועיים האחרונים כפי שעושה פרנסואה שלו, הוא היה אומר שדרכה של הצנזורה, דרכו של דיכוי חופש הביטוי והיצירה, או במילים אחרות, דרכה של הפאשיזציה של התרבות סלולה – אם הדבר תלוי בכוח עמידתם של האמנים. 

"כניעה" הוא ספר עצוב שכתב סופר עצוב ובודד, ויש לשמוח על כך שהוא הפך לרב-מכר בקרב המיליה האינטלקטואלי שעמו נמנית גם אנוכי ואליו מכוון הספר את עיקר הביקורת שלו.

"כל כך הרבה אינטלקטואלים לכל אורך המאה ה-20 תמכו בסטלין, במאו או בפול פוט", מהרהר פרנסואה רגע לפני שהוא מנופף בדגל לבן, "וזה אף פעם לא הזיק להם באמת; אינטלקטואלי בצרפת לא נדרש להיות אחראי, האחריות אינה מטבעו".