״'התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?'. 'זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע', אמר החתול. 'לא אכפת לי כל כך לאן', אמרה אליס. 'אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי', אמר החתול״

("עליסה בארץ הפלאות" מאת לואיס קרול)



צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון, מרצה בריטי מכובד למתמטיקה, אהב ילדות. הן היו החברות הכי טובות שלו. הוא אהב לשוט איתן (ועם חברו הכומר דא-קוורת') בסירה על נהר האיזיס, להמציא להן סיפורים ולשמוע את חוות דעתן הישירה, אם זה מעניין, מצחיק, או לא. את אחת מהן, אליס לידל בת ה-10, אהב במיוחד. היא תוארה בפיו כ״ילדה ידידה האידיאלית״. הוא נהג לצלם אותה ואת אחיותיה, לורינה ואדית, וכשהגיעה לגיל 11, טוענים יודעי דבר, אף ביקש את ידה מאביה הנרי ג'ורג', שהיה במקרה הדיקן בקולג' שבו לימד. במאה ה-21 היה דודג׳סון, שנהג לצלם את אליס ואת חברותיה בעירום, קרוב לוודאי מוגדר כפדופיל (אף שככל הנראה לא היה כזה). אלא שבאנגליה הוויקטוריאנית, במחצית השנייה של המאה ה-19, זה היה מקובל שגבר יישא קטינה הצעירה ממנו.
הקשר בין דודג׳סון הבוגר לאליס הקטינה, שהסתיים כנראה לאחר שהאב דחה את בקשתו או כאשר היא עצמה סירבה בגיל 18 לתחנוניו, הוא רק הרקע לאחד מהספרים הנפלאים, המרתקים והמשונים ביותר שיצאו מאז ומעולם. ספר שהוא אולי אגדה לילדים ואולי הוא בכלל טריפ למבוגרים.

את הספר החל דודג׳סון לכתוב בשיט ב-4 ביולי 1862, לפני 153 שנה, כשאליס ביקשה ממנו ״סיפור עם הרבה שטויות״; הספר יצא לאור בדיוק שלוש שנים לאחר מכן, ב-4 ביולי 1865, כשמחברו היה בן 33 בלבד, בשם ״הרפתקאות אליס בארץ הפלאות״, או כשפי שאנו הכרנו אותו, ״עליסה בארץ הפלאות״. דודג׳סון חתם עליו כלואיס קרול.


לואיס קרול

האם זה רק חלום

״'אני חושבת שהיית יכול לעשות שימוש יותר טוב בזמן', אמרה, 'מאשר לבזבז אותו על חידות שאין להם פתרון'. 'לו הכרת את הזמן כמוני', אמר הכובען, 'לא היית מדברת על לבזבז אותו, הוא לא אחד שמתבזבז!'״

עליסה היא אליס. ילדה שובבה, סקרנית וחצופה, שדמיונה ואומץ לבה גורמים לה להסתבך ברצף הרפתקאות בלתי נשכחות לצד גיבורים משעשעים עד מטורפים. ההתחכמויות המילוליות, ההברקות הלשוניות ובעיקר האבסורד והאירוניה הקיימים בכל צעד ושעל של אליס הם תולדה של אהבתו של דודג'סון, הוא קרול, מוסמך לכמורה, בעל כישרון צילום, שפרסם שלל חיבורים בלוגיקה, לחידות ולשעשועונים. הדואליות שלו - מצד אחד דודג׳סון ההגיוני, השיטתי והבודד מאוד, ומצד אחר קרול הפרוע והמפנטז, שהיה כרוך אחרי הילדות שאהב - הייתה כה קיצונית; לפי הסיפורים, כשהיו מגיעים אליו מכתבים הממוענים לקרול, היה מחזיר אותם בטענה שזה לא הוא.
 
סיפור המעשה מתחיל ברגע מוזר אחד, שבו ארנב בבגדי אדם מושך את תשומת לבה של אליס הקטנה בעת שנחה לה על שפת הנחל. הארנב הלחוץ מייבב שהוא מאחר, ואליס הסקרנית עוקבת אחריו, נופלת לתוך בור עמוק במיוחד, מוצאת מפתח זהב, לוגמת מבקבוק שעליו כתוב ״שתה אותי״, הופכת לזערורית, נוגסת בעוגה שמצמיחה אותה לענקית, חוזרת להיות קטנטונת, יוצאת למסע מטורף, ופוגשת שלל דמויות ביזאריות - מבעלי חיים (חתול שמותיר מאחוריו חיוך, זחל שמעשן נרגילה, נמנמן, אר-נביב, צב-לא צב) ועד ערימת קלפים. שיאו של המסע הוא אולי אותה מסיבת תה תמוהה, וסופו הוא באיום לערוף את ראשה של אליס, 75 שנה אחרי המהפכה הצרפתית ו-150 שנה לפני דאע״ש. בסיום נדמה לנו שזה היה רק חלום. אך האם אכן היה רק חלום?

״'פעמים רבות ראיתי חתול בלי חיוך', חשבה אליס, 'אך חיוך בלי חתול הוא הדבר הכי מוזר שראיתי בכל חיי'״ 

לידל נישאה לאחר, אולם בעלה מת. את כתב היד המקורי של הספר, ״הרפתקאות אליס מתחת לאדמה״, העניק קרול ללידל בנובמבר 1864 כמתנת חג מולד, ושנים אחר כך מכרה אותו לידל כדי לשקם את מצבה הכלכלי הרעוע. אך הספר שיצא לאור מספר חודשים לאחר מכן כבר היה שונה בתכלית - החל בשמו וכלה באיורים שבו. הספר נמכר בתחילה ב-13 אלף עותקים (מאז, כמובן, נוספו מיליונים רבים); ב-1898 זכה במקום הראשון ברשימת ספרי ילדים; ואומרים שאפילו המלכה ויקטוריה בכבודה ובעצמה התלהבה ממנו וכתבה לקרול מכתב.
 
זהו בעצם סוד כוחו של הספר. יכולתו לדבר בלשון אחת לילדים ובלשון אחרת למבוגרים. בעוד הילדים נהנים מהסיפור המרתק, צוחקים מהאירועים, אוהבים את השירים השזורים בו ונותרים מתוחים מול רגעים שבהם לא ברור איך אליס תיחלץ מהמחילה או אם תישאר בחיים מול אותה דוכסית צעקנית, המבוגרים נהנים מהשפה העשירה, ממשחקי המילים, מהאירוניה, מהתחכום, ואולי אף מזדהים עם אותו זחל מעשן ושוקעים לאטם בתוך הזיה.
 
עניין נוסף הוא שאלת הזהות של אליס, או השפעת החומרים הכימיים שגורמים לה להשתנות פעם אחר פעם לנגד עינינו, עד כדי כך שאליס שואלת את עצמה: ״מעניין אם החליפו אותי בלילה? רגע, אנסה להיזכר, האם זאת אני שהתעוררתי הבוקר? נדמה לי שאני זוכרת שהרגשתי קצת אחרת. אבל אם זו לא אני, נשאלת השאלה מי אני, בשם אלוהים?״.
 
זהו ספר בריטי, בעל נונסנס בריטי ודמויות בריטיות שהן מכובדות כפי שהן מגוחכות, משעשעות כמו שהן נפוחות. חתול צ׳שייר המוזר מבוסס על הביטוי ״לחייך כמו חתול צ׳שייר״; הצב־לא צב, כלומר צב מזויף, מושפע מתחליף מרק; הכובען המטורף קיבל את שמו בעקבות הרעלת כספית, שגרמה לבני אדם לאבד את שפיות דעתם; ארנב מרץ נשאב מתוך הביטוי ״משוגע כמו ארנב מרץ״; והנמנמן שישן גם במציאות מספר חודשים. דמויות נוספות מרמזות לאחותה הבכורה של אליס, לורינה, שאותה, כך נטען, רצה קרול באמת (מופיעה כתוכי); לאחותה הקטנה אדית (היא נשרון); ואפילו לקרול עצמו, שסבל מגמגום קל כשלא היה בחברת ילדים (הוא עוף הדודו - תוצר של אותו גמגום ״דו־דרדודג׳סון״).
 
הערכה חוצת גבולות

״'קחי עוד קצת תה', אמר הארנב לאליס בלבביות רבה. 'עוד לא לקחתי כלום', ענתה אליס בקול נעלה, 'אז איך אני יכולה לקחת יותר?'. 'את רוצה להגיד שאת לא יכולה לקחת פחות', אמר הכובען, 'קל מאוד לקחת יותר מלא כלום'״
 
שש שנים אחרי, ב־1871, הופיע ״עליסה בארץ המראה״, שזכה אז לשם ״מבעד למראה ומה אליס מצאה שם״, בכיכובם של הצמד חמד המפטי דמפטי. דודג׳סון עצמו נפטר ערירי בגיל 66, אך הסיפור של אליס רק החל לצבור עוצמה, התפעלות והערכה חוצת גבולות. הספר תורגם ל־125 שפות לפחות, וב־1951 הפך לסרט מצויר בלתי נשכח של אולפני דיסני. ב־2010 הגיעה היצירה שוב לאקרנים בבימויו של טים ברטון ובכיכובו של ג׳וני דפ בתפקיד הכובען המטורף.
 
הספר השפיע על תחומים רבים בתרבות המערבית - ספרות, קולנוע, ציור, מוזיקה. בספר ״האסופית״, הגיבורה אן שרלי מקבלת את ספרו של קרול במתנה. סופרים בולטים כמו ג׳יימס ג׳ויס וולדימיר נבוקוב החדירו מוטיבים ממנו לתוך עבודותיהם, וספק אם ספרים כמו ״הקוסם מארץ עוץ״ או ״האריה, המכשפה וארון הבגדים״ היו נולדים או נכתבים באותה דרך. סלבדור דאלי הושפע ממנו וצייר 13 ציורים המבוססים על היצירה. להיט הסיקסטיז הפסיכדלי של ג׳פרסון אייר־ פליין נקרא ״ארנב לבן״. להקת הנח״ל שרה על עליסה בשיר ״מי היה החולם״. קרול עצמו מופיע על עטיפת אלבום המופת של הביטלס ״מועדון הלבבות הבודדים של סרג׳נט פפר״.


עטיפת האלבום ״סרג׳נט פפר״ של הביטלס 

שמותיהן של להקות רבות כמו אליס אין צ׳יינס, אליס אין וידיאולנד ואליס ניין נקראו על שם אליס. יוצרי הסרט ״מטריקס״ אמרו שמוטיב מרכזי בסרט הוא הקשר לספר, ואחת הדמויות מקועקעת בארנב לבן. בסרט ״האויב שבפנים״ הגיבורה הראשית קרויה ״אליס״, ויש בו אזכורים רבים לספר. ג׳ים הנסון, יוצר הסרט ״לבירינת״, טוען ששאב את ההשראה לסרט מהילדה הצעירה שנכנסת לעולם פנטזיה ובו היא צריכה לפתור חידות. בסרט ״פארק היורה״ אחד המתכנתים יוצר תוכנה בשם ״הארנב הלבן״, כדרך להימלט מהפארק. ״מסע בין כוכבים״ משופע באזכורים ובציטוטים מהספר, לדוגמה קפטן ג׳יימס קירק מברך את הנכנסים לספינתו במשפט: ״שלום אליס, ברוכה הבאה לארץ הפלאות״. סדרת הטלוויזיה ״אבודים״ מכילה התייחסויות רבות - הפרק החמישי בעונה הראשונה נקרא ״הארנב הלבן״, ואחת הדמויות בסדרה (ג׳ק שפרד) יוצאת למסע בעקבות דמות בדיונית (אביו המת) שהוא רואה מהלך ביער. בסדרות ״מכושפות״ ו״סברינה״ יש פרקים הקרויים על שמו של הספר. ואלו רק כמה דוגמאות מיני רבות.
 
אליס מתה מזמן. אבל בכל לילה, כשאמא קוראת את הסיפור לבנה או כשאבא נהנה מצחוקה של בתו, הדמויות מתעוררות, הסיפור קורם עור וגידים והקסם הנצחי חוזר.

״וכך היא ישבה לה בעיניים עצומות, מדמה שהיא בארץ הפלאות, אף כי ידעה שעליה רק לפקוח אותן שוב, והכל יחזור למציאות המשמימה״