צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון, מרצה בריטי מכובד למתמטיקה, אהב ילדות. הן היו החברות הכי טובות שלו. הוא אהב לשוט איתן (ועם חברו הכומר דא-קוורת') בסירה על נהר האיזיס, להמציא להן סיפורים ולשמוע את חוות דעתן הישירה, אם זה מעניין, מצחיק, או לא. את אחת מהן, אליס לידל בת ה-10, אהב במיוחד. היא תוארה בפיו כ״ילדה ידידה האידיאלית״. הוא נהג לצלם אותה ואת אחיותיה, לורינה ואדית, וכשהגיעה לגיל 11, טוענים יודעי דבר, אף ביקש את ידה מאביה הנרי ג'ורג', שהיה במקרה הדיקן בקולג' שבו לימד. במאה ה-21 היה דודג׳סון, שנהג לצלם את אליס ואת חברותיה בעירום, קרוב לוודאי מוגדר כפדופיל (אף שככל הנראה לא היה כזה). אלא שבאנגליה הוויקטוריאנית, במחצית השנייה של המאה ה-19, זה היה מקובל שגבר יישא קטינה הצעירה ממנו.
הקשר בין דודג׳סון הבוגר לאליס הקטינה, שהסתיים כנראה לאחר שהאב דחה את בקשתו או כאשר היא עצמה סירבה בגיל 18 לתחנוניו, הוא רק הרקע לאחד מהספרים הנפלאים, המרתקים והמשונים ביותר שיצאו מאז ומעולם. ספר שהוא אולי אגדה לילדים ואולי הוא בכלל טריפ למבוגרים.
התרעות פיקוד העורף