הפיתוי שבכתיבה מעין הסערה בנפש חולה הרוח גדול מכדי שסופר עתיר כישרון יגבר עליו. ג'ון ריי ראוי לשבחים על מבנה הסיפור הזה, דקות האבחנה שלו ביחס לבני אדם והתנהגויותיהם, ויכולתו לברוא עולם הזוי, רב־ממדי, ססגוני ורועש, עולמו של מי שהאיזון הכימי הופר במוחו. תיאורי המראות, הקולות והתחושות, הנבראים בתעתועי חושיו של נער הלוקה בסכיזופרניה, משתלטים על דפי הספר וכופים על הקורא חוויה שאין להימלט ממנה. במרדף המותח אחר נער שיש להצילו מעצמו, עולות בקריאה שאלות ספקניות: לאן חותר הסיפור הזה? מה הוא מבקש לומר מעבר לתיאורים היצירתיים המדמים מציאות דרך קולטני נפש חולה? האם יש חמלה בקול המספר?
עד תום הקריאה לא יהיו תשובות מוחלטות לשאלות אלה. אולי יש בכך העזה ספרותית שבשבירת תבניות מקובלות, שלא הכל יהיה נהיר ביומרתנו להבין את האחר הנסתר מאיתנו. ואולי זה עוד ספר שנועד להדהים בלבד.
ג'ון ריי, סופר אמריקאי יליד 1971, נכלל ברשימת “גרנטה" לסופרים אמריקאים מבטיחים ב־2003, וכתב העת האליטיסטי אף פרסם פרק מ"לואובוי" ב־2008, שבתחילה היה סיפור קצר. בנוסף לכך הסופר הוא גם זמר של להקת פופ צנועה בשם “מרמלד". שם המשפחה האמיתי שלו הוא הנדרסון, ובאימוץ שם העט Wray יצר הומאז' (מכוון או לא) לשמו של כומר אנגלי, שנודע כחוקר טבע במאה ה־17.
זהו ספרו השלישי, ורמזים מתוכו מוליכים לנגיעות אישיות. הנער, הדמות המרכזית ברומן, מכנה את אמו ויולט, והסופר מקדיש את הספר למישהי בשם ויולט. אמו של גיבור הספר היא ילידת אוסטריה שנישאה לאמריקאי, וכך גם אמו של הסופר. ויולט שוגה בביטוי מילים באנגלית גם אחרי שבע עשרה שנים בניו יורק.
כל השאר פרוץ לספקולציות של הקורא, ודומה שלריי אין בעיה עם זה. תצלומיו מראים צעיר בהיר שבעיניו ברק אחר. באחד הדיאלוגים השבורים שגיבורי הספר מנהלים זה עם זה, אומרת אמו של הנער החולה וויליאם הלר, המכונה לואובוי, שכבר בהיותו פעוט בערה בעיניו הידיעה. השוטר הממונה על “נעדרים בסיווג מיוחד", עלי לטיף (רוב הנפשות כאן נקראות בשמות שאינם שמותיהן המקוריים), מתבונן בתמונה של וויליאם הפעוט. “המבע על פניו של הילד היה נבון, כמובן, ואפילו בטוח בעצמו - אבל היה בו יותר מזה: הייתה בו ידיעה".
בניסיון להבין לאן חותר ריי על הקורא להיסחף להתרוצצות חסרת פשר במנהרות הרכבת התחתית של ניו יורק. מובן מאליו שהמנהרות הן מקבילה אפלה ועתירת איתותים לנפש החולה, ואולי לסבך הנפש הניו יורקית הקולקטיבית. העלילה יורה את הקורא היישר למרוץ במחילות התחתית. וויליאם נמלט מבית החולים שבו היה מאושפז. אמו מגיעה אל החוקר המשטרתי. הסיפור ינוע לסירוגין בין וויליאם לאמו. שני זוגות מקבילים ירוצו מתחת לאדמה ומעליה, וויליאם ונערתו למטה ואמו עם השוטר לטיף למעלה.
לעתים הרודפים והנרדפים נקלעים למבוך התת־קרקעי בו־זמנית, ודומה שסף השיגעון קרב אל כולם. תקשורת לקויה בין בני האדם מוליכה לפחד ולאלימות, לפי ג'ון ריי, ואין סיבה לחלוק עליו. הוא בונה מתחים ולא מפרק אותם. יוצר חידות ולא מתיר. שותל מועקה ולא ממיס אותה. כמו בסיוט שאין מתעוררים ממנו. הטרגדיה שבהורות לילד חולה נפש אינה מצב שאפשר לקרוא לו בשם אחר. אפשר רק לתת את התרופות הנכונות, וריי בוחר לזרוק לחלל שמות של תרופות שגרמו לבריחת וויליאם. ריי נוקט עוד טריק לא לגמרי הוגן. הוא מוליך את הסיפור לתשובה רפואית אחת: מדובר בגנטיקה אכזרית שאין דרך להיאבק בה. כך או כך, מדובר בכותב וירטואוזי וחידתי, המעורר חשק להציג לו שאלות.
תפירה עילית
אונור, הדמות המרכזית, שעליה הטילה מבחני חיים קשים, היא בת למשפחה קווייקרית מעיירה קטנה בדרום אנגליה. תלאות השיט באמצע המאה ה־19, ומסע המרכבות בארץ הפראית הם רק טעימה קטנה מאמריקה שתאתגר אותה. שבלייה רקחה סיפור היסטורי על תקופה דינמית, שבה נעו מתיישבים חדשים מערבה ועבדים נמלטים צפונה. בתוך כך השתמשה בכל מה שלמדה על תפירת שמיכות טלאים, בלי לחסוך מן הקורא אף תך או סוג של מחט. עוד חוטים מרכזיים בסיפור: עדת הקווייקרים ורכבת הבריחה שסייעה לעבדי הדרום להימלט לחופש בקנדה.
שירת היקו
היקו של בּשוּ (המאה ה־17), מגדולי המשוררים: “בריכה ישנה/ צפרדע קופצת לתוכה/ קול של מים". תמרי כותב. “הלשון תמציתית מאוד, עמומה, מרמזת (...) השיר מציע ולא מגדיר".
צילומים: יח"צ