טל ניצן היא משוררת, סופרת ומתרגמת ישראלית. היא נולדה ביפו, וגדלה בבואנוס איירס שבארגנטינה ובבוגוטה שבקולומביה.

סיימה תואר ראשון בתולדות האמנות ובלימודים היספאניים ותואר שני בספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית. עד כה פרסמה שישה ספרי שירה: “דומסטיקה”, “ערב רגיל”, “קפה השמש הכחולה”, “לשכוח ראשונה”, “להביט באותו ענן פעמיים”, ו“לחצר הפנימית”.

שיריה תורגמו לשפות רבות – איטלקית, צרפתית, אנגלית, ספרדית ועוד. השנה פרסמה גם רומן “את כל הילדים בעולם”. ניצן תרגמה משיריהם של משוררים גדולים דוגמת מיגל דה סרוואנטס, אנטוניו מצ’אדו, פדריקו גרסיה לורקה, פבלו נרודה ועוד.

על פועלה קיבלה פרסים רבים, ובהם פרס היצירה למתרגמים, פרס האישה היוצרת מארגון ויצו, פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2010), פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת (2012)  והפרס לשירה של האוניברסיטה העברית (2013) על “להביט באותו ענן פעמיים”.

ניצן היא אחותו של הסופר והעיתונאי גבי ניצן. מתגוררת כיום בתל אביב.


האם היום, לאור גילך וניסיונך, יש יצירות שהיית שבה אליהן ומשנה אותן – מוסיפה, מסירה, גונזת?

"הספר הראשון לא היה ספר ממש אלא גישושים ואקספרימנטים. המוטיבציה שלי לא הייתה פרסום – לא בכתבי עת, קל וחומר לא כספר – אלא ללמוד את השפה החדשה הזאת – השירה, ולמצוא בה את הקול המסוים שלי".
 
מה לנערה צעירה ולניסויים בשירה?
"התחלתי לכתוב שירים בתיכון. כסטודנטית התחלתי לתרגם שירה מספרדית. באופן מפליא או לא, ברגע שהתחלתי לתרגם שירה הפסקתי לכתוב. תרגמתי משוררים גדולים, ומסתבר שהם הטילו צל גדול שהשתיק אותי כמשוררת צעירה. פיניתי להם את החדר וכתבתי את השירים שלהם, לא את שלי. באותה תקופה התחלתי לכתוב סיפורים קצרים, ואותם דווקא פרסמתי מדי פעם בכתבי עת ובמוספים לספרות. הם הניחו את דעתי יותר מהשירים. לקח לי כמה שנים לפלס את הדרך בחזרה אל הקול שלי בשירה, בלי שכובד המשקל של המשוררים שתרגמתי ישתק אותי".
 
קול אחד ויחיד

היא למדה באוניברסיטה תולדות האמנות וספרות, אבל מודה בעצמה שלימודים אלה אינם הכרחיים לאמן. "האם יצירות ספרות צריכות להיקרא בהכרח במסגרת לימודי ספרות? מובן שלא, אפשר פשוט לקרוא", היא אומרת. "אבל אני באופן אישי מאוד שמחה שלמדתי ספרות ותולדות האמנות. הלימודים אפשרו לי סוג אחר של מגע, אתגרים והעמקה בתחומים שאני אוהבת".
 
השאלה היא האם ידע הוא האויב של הספונטניות.
"ידע הוא אויבו של חוסר הידע. ההנגדה בין ידע ויצירה, השראה או ספונטניות היא חסרת בסיס בעיני. אבל כאמור, ידע אפשר לשאוב במגוון דרכים וממקורות רבים, לאו דווקא במוסדות חינוך".
 
ומה עם האנרגיה וההשראה?
"הסכנה הגדולה שאורבת להשראה ולאנרגיה היא לא הידע אלא היומיום – הריצה הבלתי פוסקת, קוצר הזמן, הרוח והנשימה; ה'צריך', ה'חשוב', כל המדרסה הזאת שרומסת את הסיכוי השברירי לפנות מקום לכתיבה, ביום ובנפש. וישנם כמובן גם הגירויים הבלתי פוסקים, הסחות הדעת, התהום ללא תחתית של האינטרנט. והעובדה שהקרוא הוא תמיד משימה קלה יותר וסיפוק מהיר יותר מהכתוב. כדי שהכתיבה תקרה, צריך להתכוון אליה, לפנות לה מקום, להתעקש על הפנאי הנקי שהכרחי לה. לזכור מה באמת חשוב ולהתחייב לו. זה מאבק מתמיד".
 
וגם להאמין שהכתיבה שלך מביאה משהו חדש לעולם, לא?
"לא בדיוק במילים האלה, אבל לא רחוק מזה: בעיקר הכרה בכך שזה הקול האחד והיחיד שלך. יש גדולים, רמים וחשובים ממנו, אבל אין עוד אף אחד כמוהו, וזה מה שאת חבה לו, לפלס לו דרך ולאפשר לו להישמע". 
 
לא עניין של בחירה
בספרה האחרון, "את כל הילדים בעולם", שיצא לפני מספר חודשים, חצתה את הקווים משירה לפרוזה. כשהיא נשאלת איך חשה עם השינוי והאם הוא גרם לה לאי נוחות, היא משיבה בנחרצות: "אף לא שמץ של אי נוחות - צללתי לתוך הפרוזה בעניין ובסקרנות גדולה. הקשר שלי עם הפרוזה לא חדש. מעבר ליצירות פרוזה רבות שתרגמתי וערכתי, בעבר כתבתי ופרסמתי סיפורים קצרים. אחר כך התמקדתי בשירה, אבל בשני ספרי השירה האחרונים שלי, 'לשכוח ראשונה' ו'להביט באותו ענן פעמיים', יש לא מעט קטעי שירה בפרוזה, שכנראה בישרו את הרומן. אבל קודם לזה, ספק אם הרומן פחות אישי וחושף מהשירים שלי – הוא נכתב בכלים אחרים, אבל יצא מאותו המקור".
 
האם את מרגישה מתי מתאימה השירה ומתי הפרוזה?
"שירה היא לא עניין של בחירה או החלטה. אני לא יכולה להחליט שהיום או השבוע אני כותבת שני שירים. אני צריכה להיות קשובה כדי ללכוד רגע, שיר שמציע את עצמו. פרוזה היא משימה, היא דורשת תכנון, התחייבות, התייצבות כמו במקום עבודה, ואני לא אדם מאורגן ושיטתי – בעיקר מבחינה זו כתיבת הרומן הייתה אתגר גדול, אפילו סיכון. יש כמובן עוד הבדלים תהומיים בין כתיבת שירה ופרוזה, אבל בסופו של דבר אלה שני צדדים של אותו עניין, שהוא העניין שלי: כתיבה. זה מה שאני יודעת לעשות, זה הדיבור שלי בעולם, בפרוזה או בשירה, וללא אפשרות לכתוב הייתי נחנקת".
 
פרוזה היא התחייבות בפני אמירה ומסר אחד שבוער לצאת. האמירה שרצית להגיד חד־משמעית בספר הפרוזה שלך?
"יש מוטיבציות רבות ושונות לכתיבת פרוזה. כידוע, המוטיבציה יכולה להיות גם לכתוב רומן בן 300 עמודים בלי להשתמש באות e, למשל. במקרה שלי, לא התכוונתי חלילה לרתום את הרומן למסר; לא יותר משצייר או מוזיקאי היה עושה. זו גישה אינסטרומנטלית שרואה בספרות כלי לטובת משהו אחר, 
ובשבילי הספרות היא התכלית.

לפני הכל ואחרי הכל זה ניסיון ליצור יצירת אמנות במדיום המסוים הזה: אלה הכללים וזו המטרה. מובן שביצירה הזאת משתתפות גם השקפת העולם שלי, החרדות שלי והמחשבות שלי במקום הזה. מתוך העיסוק בדמויות, שבכולן יש משהו רך, שביר או פגיע, נאמר דבר על מה שהחברה שלנו הפכה להיות: סביבה כוחנית רוויית אלימות, שבה הרוך הוא חריגה וצרימה, 'עברה' שנענשים עליה. בעיני יש בדמויות האלה עוצמה, אבל העוצמה שלהן כאן שקופה, לא סופרים אותה, היא נתפסת כחולשה, והן נרמסות וצריכות להתגונן. הקונפליקט הזה לא נכתב במטרה לפרוש אג'נדה סדורה: הוא התרחש מתוך הקשבה והיצמדות לדמויות, להתפתחות שלהן, לדברים שקורים להן בתוך הסיפור".
 
הייתכן שיוצרת כמוך, השולטת בכמה שפות, פשוט תעזוב את הארץ ותחיה במקום אחר?
"השאלה שנעשה קשה יותר ויותר לעקוף אותה – אם להישאר בארץ או לא - היא עניין קיומי עקרוני שחורג ממספר השפות הזרות שאדם שולט בהן. באשר אגור – אני ישראלית, וגם אם הדברים שמתחוללים כאן יום־יום ממלאים אותי צער, זעם ובושה זה לא עושה אותי פחות ישראלית, וזה לא משהו שהגירה תפתור. יותר מכל שפה אחרת, העברית היא חלק ממני, אין לי קיום מחוץ לה. אני קשורה בעבותות לתרבות הישראלית ולהיבטים רבים נוספים של הישראליות, ולכן גם אם המצב כאן מעורר חרדה, אני עושה מאמץ לעצור על סף הייאוש".