הוא היה גיבור: הלוחם ששבר מיתוסים שקריים ואגדות מופרכות

כשממשלת ישראל החליטה שהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים יהיו ראשית גאולתנו, הונחו היסודות להמשך סבבי הלחימה מאז ועד היום. בצר היה שם, בכולם. הוא היה מוצר מושלם של בן העמק, ששילב חקלאות וקשר בלתי אמצעי לאדמה ומסורת משפחתית של הקרבה ללא ערעור וספקות למען המדינה.

כמי שעסק בגילי ה־20 וה־40 במבצעים שמטרתם להרוג את הרעים ולהציל את המדינה, בצר עסק פחות בשיקולי־על מדיניים ופעל יותר על פי המסורת המשפחתית והסביבתית (נהלל). הוא נלחם בטרור כאן ועכשיו, לטובת מה שנראה בעיניו כערך העליון של היות בן העם היהודי ומדינת ישראל. בכלל, בצר הוא אחד מאותם טיפוסים שהולך עד הסוף. מצדו שיישבר הקיר או הראש. הוא את האמת שלו, בכל תחום שהוא, יניח על השולחן. לא מעניין אותו אם הוא יקלקל את הארוחה של סגן האפיפיור, או שיהיה זה האפיפיור עצמו. האיש עקשן כפרד, יש לו זיכרון של פיל, והכי גרוע: בדרך כלל הוא צודק. להבדיל משכנו רפול, שהיה בלוק קשוח עם פרצי זדון מרושע ושמח, לבצר יש כמה מיתרים שמפיקים צלילים מעודנים הרבה יותר, והבעיה של חיילים מסוג זה היא לא רק להתגבר על הפחד, אלא על אותם צלילים או צללים נעלמים.

כלוחם על אדמה ועל מדינה, עוצב בצר בימים שבהם איום קיומי אמיתי היה מוטל כצל על המדינה ועל אורחותיה. הוא הבשיל בימים שבהם האיום הקיומי התפוגג והלך, ומבחינה זו (בלי להיכנס איתו לקטטה על דעותיו ועל השפעתם ונחיצותם של אותם מבצעים חשאיים) בצר של אז לא בדיוק שירת את מטרותיו של בצר היום. ושלא תטעו לשנייה: עם ישראל זקוק לבצר ודומיו גם כיום, כאשר ממשלה חסרת אחריות עשויה לדרדר אותנו לסבב דמים, שבו לא הצודק מנצח אלא הגיבור.

אבל מי סופר? אלה היו ימי סער והפרץ של הדור כולו, ואיש לא יכחיש את הדהרה המסעירה של אדרנלין, ולמי אכפת לעזאזל מה עושים הפוליטיקאים אי שם למעלה כאשר אנחנו, אבירי הקרבות, אי שם למטה, משליכים את נפשנו מנגד או חומקים מסכנת מוות בזכות מיומנות טוריאדורים. ועוד עם בונוס של הצלת המדינה, העם והנערה. והתשואות. מה רע?

גילוי נאות: אנחנו חברים ושירתנו - לא יחד - באחת מאותן יחידות שבצר שירת רק בהן, ולא באף מסגרת גדולה.