ישבנו בבית קפה, לא רחוק מתחנת השלום, כי ראובן מירן מהוצאת נהר בא מבנימינה ברכבת. הוא הניח על השולחן שתי מעטפות לבנות, שאחת מהן נועדה לי ובקושי התאפקתי מלשלוח יד לתוכה. המעטפה האחרת נועדה לגבר באמצע שנותיו, שקרב אלינו בין השולחשנות. הוא היה לבוש בבגדי עבודה חסרי צבע ושבבי נסורת דבקו בשערו המדובלל. “מאין אתה בא?", שאל המו"ל. “אני בא מהנגרייה ביפו", הוא אמר, “אני ממהר לחזור לעבודה". חיוכו היה עדין, תמהיל של אור פנימי ועייפות. הפגישה נערכה לקראת צהרי אחד מימי אוגוסט התוקפני, ואגלי זיעה זעירים אספו על מצח הנגר את אבק מלאכתו. כשנגע בספרים שמירן הביא לו, פשט משהו אחר על פניו, בלתי ניתן לתיאור, והוא נפרד והלך עם אוצרותיו.
התרומה התרבותית של נהר לקהל הקוראים הישראלי מתאפשרת כי אין להם מנגנון מעיק, אין בתקציבם סעיף עלות של זכויות יוצרים (הם מתרגמים ספרים שיצאו לאור לפני יותר מ־70 שנה). מירן מתרגם חלק מן הספרים, ומתרגמים אחרים אינם מתוגמלים בסכומי עתק.
הנה נגיסות זעירות מדברי ספרות נוספים (בהוצאת נהר) שמתמקדים במקום גיאוגרפי, ואחד מהם אפילו סובב רק בחדר הכותב: “מסע סביב חדרי" (גזביה דה מסטר, מצרפתית: ראובן מירן): “העונג שאתה מפיק ממסע סביב חדרך מוגן מפני קנאתם הטורדנית של בני אדם, ואין הוא תלוי כלל בממון".
כל קורא ראוי למצוא עיר כזאת בספרים.
התרעות פיקוד העורף